משנה תורה לרמב"ם ספר שופטים הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם

הלכות סנהדרין פרק יא

א  מה בין דיני ממונות לדיני נפשות:  דיני ממונות, בשלושה; דיני נפשות, בעשרים ושלושה.  דיני ממונות, פותחין בין לזכות בין לחובה; דיני נפשות, פותחין לזכות כמו שביארנו, ואין פותחין לחובה.  דיני ממונות, מטין על פי עד אחד, בין לזכות בין לחובה; ודיני נפשות, מטין על פי עד אחד לזכות, ועל פי שניים לחובה.

ב  דיני ממונות, מחזירין בין לזכות בין לחובה; ודיני נפשות, מחזירין לזכות, ואין מחזירין לחובה כמו שביארנו.  דיני ממונות, הכול ראויין ללמד זכות או חובה, בין הדיינים בין התלמידים; ודיני נפשות, הכול מלמדין זכות, ואפילו תלמידים, ואין מלמד חובה אלא הדיינים.

ג  דיני ממונות, הדיין המלמד חובה חוזר ומלמד זכות, והמלמד זכות חוזר ומלמד חובה; דיני נפשות, המלמד חובה חוזר ומלמד זכות, אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה, אלא בשעת גמר דין, יש לו לחזור ולהימנות עם המחייבין כמו שביארנו.

ד  דיני ממונות, דנין ביום וגומרין בלילה; דיני נפשות, דנין ביום וגומרין ביום.  דיני ממונות, גומרין בו ביום, בין לזכות בין לחובה; דיני נפשות, גומרין בו ביום לזכות, וביום שלאחריו לחובה.  [ב] לפיכך אין דנין דיני נפשות לא ערב שבת, ולא ערב יום טוב--שמא יתחייב, ואי אפשר להורגו למחר, ואסור לענות את דינו, ולהניחו לאחר השבת; אלא אוסרין אותו עד אחד בשבת, ומתחילין בדינו.

ה  [ג] דיני ממונות, אף על פי שדנין אותן בכל יום מן התורה, שנאמר "ושפטו את העם, בכל עת" (שמות יח,כב; שמות יח,כו), מדבריהם שאין דנין בערב שבת.

ו  [ד] אחד דיני נפשות, ואחד דיני מלקייות, ואחד דיני גלות--כל הדרכים האלו שווין בהן, אלא שהמלקות בשלושה.  ואין אחד מהן בשור הנסקל, חוץ מדבר אחד, שדיניו בעשרים ושלושה.

ז  [ה] המסית, אין דיניו כשאר דיני נפשות:  מכמנין לו העדים, ואינו צריך התראה כשאר הנהרגין.  ואם יצא מבית דין זכאי, ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה--מחזירין אותו; יצא חייב, ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות--אין מחזירין אותו.  ואין טוענין למסית.  ומושיבין בדינו סריס וזקן ומי שאין לו בנים, כדי שלא ירחמו עליו:  שהאכזרייות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל--רחמים היא בעולם, שנאמר "למען ישוב ה' מחרון אפו, ונתן לך רחמים" (דברים יג,יח).

ח  [ו] דיני ממונות, והטמאות והטהרות--מתחילין מן הגדול שבדיינין, ושומעין את דבריו; ודיני נפשות--מתחילין מן הצד, ואין שומעין דברי הגדול אלא באחרונה.

ט  [ז] דיני ממונות, וכן הטמאות והטהרות--אב ובנו, הרב ותלמידו--מונין אותן בשניים.  ודיני נפשות, ומכות, וקידוש החודש, ועיבור השנה--אב ובנו, הרב ותלמידו--מונין אותן באחד.

י  [ח] זה שאנו מונין האב עם הבן, בין באחד בין בשניים:  כגון שהיה אחד מהן בסנהדרין, והשני היה מן התלמידים שאמר יש לי ללמד זכות או חובה--שומעין דבריו, ונושאין ונותנין עימו ונמנין עימו.  [ט] ובשעת גמר דין, אין גומרין את דינו בקרובים, שהדיינין הקרובים פסולין לדין, כמו שיתבאר.

יא  [י] תלמיד שהיה חכם ומבין, והיה מחוסר קבלה--הרי רבו מוסר לו הקבלה שהוא צריך לה בדין זה, והוא דן עימו בדיני נפשות.

יב  [יא] הכול כשרים לדון דיני ממונות, אפילו גר--והוא, שתהיה אימו מישראל; וגר דן את חברו הגר, אף על פי שאין אימו מישראל.  וכן הממזר, והסומה באחת מעיניו--כשר לדון דיני ממונות.  אבל בדיני נפשות--אין דנין אותן אלא כוהנים לויים וישראליים המשיאין לכהונה, ולא יהיה אחד מהן סומה אפילו באחת כמו שביארנו.