משנה תורה לרמב"ם ספר שופטים הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם

הלכות סנהדרין פרק ט

א  סנדרי שפתחו כולן בדיני נפשות תחילה, ואמרו כולן חייב--הרי זה פטור:  עד שיהיו שם מקצת מזכין שיהפכו בזכותו, וירבו המחייבין; ואחר כך ייהרג.

ב  סנדרי קטנה שנחלקו בדיני נפשות--שנים עשר אומרים זכאי, ואחד עשר אומרים חייב--הרי זה זכאי.  שנים עשר אומרים חייב, ואחד עשר אומרים זכאי, או שאמרו אחד עשר זכאי ואחד עשר חייב, ואחד אומר איני יודע, אפילו שניים ועשרים מזכין או מחייבין, והאחד אומר איני יודע--יוסיפו שניים.

ג  זה שאמר איני יודע--הרי הוא כמי שאינו, שהרי אינו חוזר ומלמד חובה, ונמצאו אחר התוספת ארבעה ועשרים, חוץ מזה המסתפק.  אמרו שנים עשר זכאי, ושנים עשר חייב--הרי זה זכאי.  אחד עשר אומרים זכאי, ושלושה עשר אומרים חייב--אף על פי שהאחד מן הראשונים אמר איני יודע--הרי זה חייב, שהרי המחייבין רבו בשניים.

ד  אמרו שנים עשר זכאי, ושנים עשר חייב, ואחד אומר איני יודע--מוסיפין שניים אחרים.  וכן מוסיפין והולכין, עד שירבו המזכין אחד ויהיה זכאי, או ירבו המחייבין שניים או יתר ויהיה חייב.  היו אלו כנגד אלו ואחד אומר איני יודע, או שהיו המחייבין יתר אחד בלבד--מוסיפין והולכין, עד שבעים ואחד.

ה  הגיעו לשבעים ואחד--שישה ושלושים אומרים זכאי, וחמישה ושלושים אומרים חייב--הרי זה זכאי.  שישה ושלושים אומרים חייב, וחמישה ושלושים אומרים זכאי--דנין אלו כנגד אלו עד שיראה אחד מהן דברי חברו, ומזכין אותו או מחייבין אותו.  ואם לא ראה--גדול שבדיינין אומר נזדקן הדין, ופוטרין אותו.

ו  חמישה ושלושים אומרים חייב וחמישה ושלושים אומרים זכאי, ואחד אומר איני יודע--פוטרין אותו.  ארבעה ושלושים אומרים זכאי, ושישה ושלושים אומרים חייב, ואחד אומר איני יודע--חייב, שהרי רבו המחייבין שניים.

ז  [ג] בית דין הגדול שבאה להן מחלוקת, בין בדיני נפשות בין בדיני ממונות, בין בדין מדיני תורה--אין מוסיפין עליהן, אלא דנין אלו כנגד אלו, והולכין אחר הרוב שלהן.  ואם בדין אחד מן הנהרגין בפניהם נחלקו--דנין אלו כנגד אלו, עד שיפטרו אותו או יתחייב.