משנה תורה לרמב"ם ספר שופטים הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם

הלכות סנהדרין פרק ז

א  אחד מבעלי דינין שאמר פלוני ידון לי, ואמר בעל דינו פלוני ידון לי--הרי אלו שני הדיינין שבירר זה אחד וזה אחד, בוררין להן דיין שלישי; ושלושתן דנין לשניהן, שמתוך כך ייצא הדין לאמיתו.  אפילו היה האחד שביררו בעל הדין חכם גדול וסמוך, אינו יכול ליכוף את בעל דינו שידון אצל זה, אלא גם הוא בורר מי שירצה.

ב  מי שקיבל עליו קרוב או פסול, בין להיותו דיין בין להיותו עליו עד, אפילו קיבל אחד מן הפסולים בעבירה כשני עדים כשרים להעיד עליו, או כשלושה בית דין מומחין לדון לו--בין שקיבל על עצמו לאבד זכייותיו ולמחול מה שהוא טוען על פיהם, בין שקיבל שייתן כל מה שיטעון עליו חברו בעדות זה הפסול או בדיניו--אם קנו מידו על זה, אינו יכול לחזור בו; ואם לא קנו מידו, יש לו לחזור בו עד שייגמר הדין.  נגמר הדין, והוציא הממון בדין זה הפסול או בעדותו--אינו יכול לחזור בו.

ג  וכן מי שנתחייב לחברו שבועה בבית דין, ואמר לו הישבע לי בחיי ראשך והיפטר, או הישבע לי בחיי ראשך ואני אתן לך כל מה שתטעון--אם קנו מידו, אינו יכול לחזור בו; ואם לא קנו מידו, יש לו לחזור בו עד שייגמר הדין.  נגמר הדין, ונשבע כמו שאמר לו--אינו יכול לחזור בו, וחייב לשלם.

ד  והוא הדין למי שנתחייב שבועת היסת, והפכה--אם קנו מידו, או אם נשבע זה שנהפכה עליו--אינו יכול לחזור בו.  [ה] והוא הדין למי שלא היה חייב שבועה, ואמר אני אישבע לך שבועה חמורה--אם קנו מידו, אינו יכול לחזור בו; ואם לא קנו מידו--אף על פי שקיבל בבית דין--חוזר, עד שייגמר הדין ויישבע.

ה  [ו] מי שנתחייב בדין, והביא עדים או ראיה לזכותו--סותר את הדין, וחוזר הדין:  אף על פי שכבר נגמר הדין, כל זמן שהוא מביא ראיה, סותר.

ו  אמרו לו הדיינין, כל ראיות שיש לך הבא מכאן ועד שלושים יום--אף על פי שהביא ראיה לאחר שלושים יום, סותר את הדין:  מה יעשה--לא מצא בתוך שלושים יום, ומצא לאחר שלושים יום.

ז  אבל אם סתם את טענותיו, אינו סותר.  כיצד:  אמרו לו יש לך עדים, אמר אין לי עדים, יש לך ראיה, אמר אין לי ראיה, ודנו אותו, וחייבוהו--כיון שראה שנתחייב, אמר קרבו פלוני ופלוני והעידוני, או שהוציא ראיה מתוך אפונדתו--אין זה כלום, ואין משגיחין על עדיו ולא על ראיתו.

ח  במה דברים אמורים, בשהייתה הראיה אצלו והעדים עימו במדינה.  אבל אם אמר אין לי עדים ואין לי ראיה, ולאחר מכאן באו לו עדים ממדינת הים, או שהייתה החמת של אביו שיש בה השטרות מופקדת ביד אחרים, ובא זה שהפיקדון אצלו והוציא לו ראיתו--הרי זה מביא וסותר.

ט  ומפני מה סותר--מפני שיכול לטעון ולומר, זה שאמרתי אין לי עדים ולא ראיה, מפני שלא היו מצויין אצלי.  וכל זמן שיכול לטעון ולומר, מפני כך וכך אמרתי אין לי עדים ואין לי ראיה, והיה ממש בדבריו--הרי זה לא סתם טענותיו, וסותר.

י  לפיכך אם פירש ואמר, אין לי עדים כלל, לא הנה ולא במדינת הים, ולא ראיה כלל, לא בידי ולא ביד אחרים--אינו יכול לסתור.

יא  [ט] במה דברים אמורים, בגדול שנתחייב והביא ראיה ועדים אחר שסתם טענותיו.  אבל יורש שהיה קטן כשמת מורישו, ובאו עליו טענות מחמת מורישו אחר שהגדיל, ואמר אין לי עדים ואין לי ראיה, ואחר שיצא חייב מבית דין אמרו לו אחרים, אנו יודעין לאביך עדות שתסתור בה דין זה, או אמר לו אחד, מורישך הפקיד אצלי ראיה זו--הרי זה מביא מיד וסותר:  שאין היורש הקטן, יודע כל ראיות מורישו.

יב  [י] מי שקנו מידו שאם לא יבוא ביום פלוני ויישבע, יהיה חברו נאמן בטענותיו וייטול כל מה שטען בלא שבועה, או שאם לא יבוא ביום פלוני ויישבע וייטול, איבד את זכותו ואין לו כלום וייפטר חברו, ועבר היום, ולא בא--נתקיימו התנאין, ואבדה זכותו.  ואם הביא ראיה שהיה אנוס באותו היום, הרי זה פטור מקניין זה; ויישבע כשיתבענו חברו, כשהיה מקודם.  וכן כל כיוצא בזה.