משנה תורה לרמב"ם -> ספר שופטים -> הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם

הלכות סנהדרין פרק ו

א  כל דיין שדן דיני ממונות וטעה--אם טעה בדברים הגלויין הידועין, כגון דינין המפורשין במשנה או בתלמוד--חוזר הדין ומחזירין הדבר כשהיה מקודם, ודנין בו כהלכה.

ב  ואם אי אפשר להחזיר, כגון שהלך זה שנטל הממון שלא כדין למדינת הים, או שהיה אלם, או שטימא דבר הטהור, או שהורה בכשרה שהיא טריפה והאכילה לכלבים, וכיוצא בזה--הרי זה פטור מלשלם:  אף על פי שגרם להיזק, לא נתכוון להזיק.

ג  [ב] טעה בשיקול הדעת, כגון דבר שהוא מחלוקת תנאין או אמוראין, ולא נפסקה הלכה כאחד מהן בפירוש, ועשה כאחד מהן, ולא ידע שכבר פשט המעשה בכל העולם כדברי האחר--אם היה זה הדיין מומחה, ונוטל רשות מראש גלות, או שלא היה נוטל רשות, אבל קיבלו אותו בעלי דינין עליהן--הואיל והוא מומחה, חוזר הדין; ואם אי אפשר להחזיר, פטור מלשלם.

ד  אחד הנוטל רשות מראש גלות, או הנוטל רשות מבית דין של ישראל בארץ ישראל, אבל לא בחוצה לארץ, כמו שביארנו.

ה  [ג] היה הטועה מומחה בית דין, ולא נטל רשות ולא קיבלו אותו בעלי דינין עליהן, או שלא היה מומחה, אבל קיבלו אותו בעלי דינין עליהן לדון להן כדין, וטעה בשיקול הדעת--אם נשא ונתן ביד, מה שעשה עשוי וישלם מביתו.  ואם לא נשא ונתן ביד, יחזור הדין; ואם אי אפשר לחזור, ישלם מביתו.

ו  [ד] אבל מי שאינו מומחה, ולא קיבלו אותו בעלי דינין--אף על פי שנטל רשות--הרי זה בכלל בעלי זרוע, ואינו בכלל הדיינין.  לפיכך אין דיניו דין, בין טעה בין לא טעה; וכל אחד מבעלי דינין--אם רצה, חוזר ודן בפני בית דין.

ז  ואם טעה, ונשא ונתן ביד--חייב לשלם מביתו, וחוזר ולוקח מבעל דין זה שנתן לו שלא כהלכה.  ואם אין לו להחזיר, או שטימא, או שהאכיל דבר המותר לכלבים--ישלם כדין כל גורם להזיק, שזה מתכוון להזיק הוא.

ח  [ה] דיין שטעה, וחייב שבועה למי שאינו חייב בה, ועשה זה פשרה עם בעל דינו כדי שלא יישבע, ואחר כך ידע שאינו בן שבועה--אף על פי שקנו מידו על הפשרה, אינה כלום:  שלא קיבל עליו ליתן לו או למחול לו, אלא כדי שייפטר משבועה שחייבו בה הטועה; וכל קניין בטעות, חוזר.  וכן כל כיוצא בזה.

ט  [ו] שניים שנתעצמו בדין--אחד אומר נדון כאן, ואחד אומר נעלה לבית דין הגדול שמא יטעו אלו הדיינין ויוציאו ממון שלא כדין--כופין אותו, ודן בעירו.  ואם אמר כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני, שמא טעיתם--כותבים ונותנין לו, ואחר כך מוציאין ממנו.  ואם הוצרך דבר לשאול מבית דין הגדול שבירושלים--כותבין ושולחין ושואלין, ודנין להם בעירם כפי מה שיבוא בכתב בית דין הגדול.

י  [ז] במה דברים אמורים, בשאר הדינין שזה טוען וזה טוען, או בשאמר המלווה נדון כאן והלווה אומר נלך לבית דין הגדול.  אבל אם אמר המלווה נלך לבית דין הגדול--כופין את הלווה ועולה עימו, שנאמר "עבד לווה, לאיש מלווה" (משלי כב,ז).

יא  וכן אם טען זה שהזיקו או גזלו, ורצה הטוען לעלות--כופין בית דין שבעירו את הנטען לעלות עימו.  וכן כל כיוצא בזה.

יב  [ח] במה דברים אמורים, בשהיו שם עדים או ראיה לנגזל או לניזק או למלווה; אבל טענה ריקנית, אין מחייבין את הנטען לצאת כלל, אלא נשבע במקומו, ונפטר.

יג  [ט] וכן הדין בזמן הזה, שאין שם בית דין גדול, אבל יש מקומות שיש בהן חכמים גדולים מומחין לרבים, ומקומות שיש בהן תלמידים שאינן כמותן:  אם אמר המלווה, נלך למקום פלוני שבארצו לפני פלוני הגדול, ונדון לפניו בדין זה--שכופין את הלווה, והולך עימו.  וכך היו מעשים בספרד בכל יום.



   לדף ראשי מאגר ספרות הקודש  

תנ"ך | משנה | תוספתא | תלמוד ירושלמי | תלמוד בבלי | מדרש תנחומא | משנה תורה לרמב"ם
 

לדף ראשי מקראנט | מאגר מידע | הפעלות ממוחשבות | קהילת מורים | אחיתופל | עזרה
 
 

כל הזכויות בטקסטים הספרותיים כפי שהם מופיעים באתר "ספרות הקודש" הן של מכון ממרא.
החומר מופיע באתר סנונית על סמך רישיון מאת מכון ממרא ובאדיבותו הרבה.
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס

כל הזכויות שמורות © 2003-2009 (ראה תנאי שימוש)
 
border
סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך