משנה תורה לרמב"ם ספר שופטים הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם

הלכות סנהדרין פרק ו

א  כל דיין שדן דיני ממונות וטעה--אם טעה בדברים הגלויין הידועין, כגון דינין המפורשין במשנה או בתלמוד--חוזר הדין ומחזירין הדבר כשהיה מקודם, ודנין בו כהלכה.

ב  ואם אי אפשר להחזיר, כגון שהלך זה שנטל הממון שלא כדין למדינת הים, או שהיה אלם, או שטימא דבר הטהור, או שהורה בכשרה שהיא טריפה והאכילה לכלבים, וכיוצא בזה--הרי זה פטור מלשלם:  אף על פי שגרם להיזק, לא נתכוון להזיק.

ג  [ב] טעה בשיקול הדעת, כגון דבר שהוא מחלוקת תנאין או אמוראין, ולא נפסקה הלכה כאחד מהן בפירוש, ועשה כאחד מהן, ולא ידע שכבר פשט המעשה בכל העולם כדברי האחר--אם היה זה הדיין מומחה, ונוטל רשות מראש גלות, או שלא היה נוטל רשות, אבל קיבלו אותו בעלי דינין עליהן--הואיל והוא מומחה, חוזר הדין; ואם אי אפשר להחזיר, פטור מלשלם.

ד  אחד הנוטל רשות מראש גלות, או הנוטל רשות מבית דין של ישראל בארץ ישראל, אבל לא בחוצה לארץ, כמו שביארנו.

ה  [ג] היה הטועה מומחה בית דין, ולא נטל רשות ולא קיבלו אותו בעלי דינין עליהן, או שלא היה מומחה, אבל קיבלו אותו בעלי דינין עליהן לדון להן כדין, וטעה בשיקול הדעת--אם נשא ונתן ביד, מה שעשה עשוי וישלם מביתו.  ואם לא נשא ונתן ביד, יחזור הדין; ואם אי אפשר לחזור, ישלם מביתו.

ו  [ד] אבל מי שאינו מומחה, ולא קיבלו אותו בעלי דינין--אף על פי שנטל רשות--הרי זה בכלל בעלי זרוע, ואינו בכלל הדיינין.  לפיכך אין דיניו דין, בין טעה בין לא טעה; וכל אחד מבעלי דינין--אם רצה, חוזר ודן בפני בית דין.

ז  ואם טעה, ונשא ונתן ביד--חייב לשלם מביתו, וחוזר ולוקח מבעל דין זה שנתן לו שלא כהלכה.  ואם אין לו להחזיר, או שטימא, או שהאכיל דבר המותר לכלבים--ישלם כדין כל גורם להזיק, שזה מתכוון להזיק הוא.

ח  [ה] דיין שטעה, וחייב שבועה למי שאינו חייב בה, ועשה זה פשרה עם בעל דינו כדי שלא יישבע, ואחר כך ידע שאינו בן שבועה--אף על פי שקנו מידו על הפשרה, אינה כלום:  שלא קיבל עליו ליתן לו או למחול לו, אלא כדי שייפטר משבועה שחייבו בה הטועה; וכל קניין בטעות, חוזר.  וכן כל כיוצא בזה.

ט  [ו] שניים שנתעצמו בדין--אחד אומר נדון כאן, ואחד אומר נעלה לבית דין הגדול שמא יטעו אלו הדיינין ויוציאו ממון שלא כדין--כופין אותו, ודן בעירו.  ואם אמר כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני, שמא טעיתם--כותבים ונותנין לו, ואחר כך מוציאין ממנו.  ואם הוצרך דבר לשאול מבית דין הגדול שבירושלים--כותבין ושולחין ושואלין, ודנין להם בעירם כפי מה שיבוא בכתב בית דין הגדול.

י  [ז] במה דברים אמורים, בשאר הדינין שזה טוען וזה טוען, או בשאמר המלווה נדון כאן והלווה אומר נלך לבית דין הגדול.  אבל אם אמר המלווה נלך לבית דין הגדול--כופין את הלווה ועולה עימו, שנאמר "עבד לווה, לאיש מלווה" (משלי כב,ז).

יא  וכן אם טען זה שהזיקו או גזלו, ורצה הטוען לעלות--כופין בית דין שבעירו את הנטען לעלות עימו.  וכן כל כיוצא בזה.

יב  [ח] במה דברים אמורים, בשהיו שם עדים או ראיה לנגזל או לניזק או למלווה; אבל טענה ריקנית, אין מחייבין את הנטען לצאת כלל, אלא נשבע במקומו, ונפטר.

יג  [ט] וכן הדין בזמן הזה, שאין שם בית דין גדול, אבל יש מקומות שיש בהן חכמים גדולים מומחין לרבים, ומקומות שיש בהן תלמידים שאינן כמותן:  אם אמר המלווה, נלך למקום פלוני שבארצו לפני פלוני הגדול, ונדון לפניו בדין זה--שכופין את הלווה, והולך עימו.  וכך היו מעשים בספרד בכל יום.