משנה תורה לרמב"ם ספר שופטים הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם

הלכות סנהדרין פרק ה

א  אין מעמידין מלך, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד; ואין עושין סנדרי קטנה לכל שבט ושבט ולכל עיר ועיר, אלא בית דין של שבעים ואחד.  ואין דנין לא את השבט שהודח כולו, ולא את נביא השקר, ולא את כוהן גדול בדיני נפשות, אלא בבית דין הגדול; אבל דיני ממונות, בשלושה.

ב  וכן אין נעשה זקן ממרא, ולא עונשין עיר הנידחת, ולא משקין את הסוטה, אלא בבית דין הגדול.  ואין מוסיפין על העיר ועל העזרות, ולא מוציאין למלחמת הרשות ולמדידת החלל, אלא על פי בית דין הגדול:  שנאמר "כל הדבר הגדול יביאו אליך" (שמות יח,כב).

ג  [ב] אין דנין דיני נפשות בפחות מעשרים ושלושה שהן סנדרי קטנה, בין דיני נפשות אדם בין דיני נפשות בהמה; לפיכך אין דנין שור הנסקל, ולא בהמה הנרבעת או הרובעת, אלא בבית דין של עשרים ושלושה.  אפילו ארי ודוב ונמר וברדלס, שהן תרבות ויש להן בעלים, שהמיתו--מיתתן בעשרים ושלושה.  אבל נחש שהמית, אחד הורג אותו.

ד  [ג] המוציא שם רע--אין דנין אותו תחילה, אלא בבית דין של עשרים ושלושה, מפני שיש בדינו צד לדיני נפשות, שמא יהיה הדבר אמת ותיסקל הבת.  לא נאמנו דברי הבעל, ובא האב לתובעו בקנס--דינו בשלושה.

ה  ומניין שאין דנין דיני נפשות אלא בעשרים ושלושה:  אף על פי שדברי קבלה הן, הרי הוא אומר "ושפטו, העדה . . . והצילו העדה" (במדבר לה,כד-כה)--עדה שופטת, ועדה מצלת.  עדה שופטת והן המחייבין, ועדה מצלת והן המזכין, ואין עדה פחותה מעשרה--הרי עשרים.  ומוסיפין שלושה כדי שיהיה בית דין שקול, ויהיה בו "אחרי רבים--להטות" (שמות כג,ב).

ו  [ד] מכות בשלושה, ואף על פי שאפשר שימות כשמלקין אותו.  [ה] עריפת העגלה בחמישה.  [ז] עיבור השנה בשבעה.  [ו] עיבור החודש בשלושה.  וכל אלו סמוכין כמו שביארנו.

ז  [ח] דיני קנסות--כגון גזילות וחבלות, ותשלומי כפל, ותשלומי ארבעה וחמישה, והאונס, והמפתה, וכיוצא בהן--אין דנין אותן אלא שלושה מומחין, והם הסמוכין בארץ ישראל.  אבל שאר דיני ממונות, כגון הודאות והלוואות--אינן צריכין מומחה; אלא אפילו שלושה הדיוטות, ואפילו אחד מומחה דן אותן.  לפיכך דנין בהודאות והלוואות וכיוצא בהן, בחוצה לארץ--אף על פי שאין בית דין של חוצה לארץ אלוהים, שליחות בית דין של ארץ ישראל עושין; ואין להן רשות לדון דיני קנסות בשליחותן.

ח  [ט] אין דנין בית דין של חוצה לארץ אלא דינין המצויין תמיד, ויש בהן חסרון כיס--כגון הודאות, והלוואות, ומזיק ממון חברו.  אבל דברים שאינן מצויין, אף על פי שיש בהן חסרון כיס כגון בהמה שחבלה בחברתה, או דברים המצויין, אבל אין בהן חסרון כיס כגון תשלומי כפל--אין דנין אותן דייני חוצה לארץ.

ט  וכן כל הקנסות שקצצו אותן חכמים--כגון תוקע לחברו, וכסוטר את חברו, וכיוצא בהן--אין גובין אותן דייני חוצה לארץ.  וכל המשלם חצי נזק--אין גובין אותו דייני חוצה לארץ, חוץ מחצי נזק צרורות, מפני שהוא ממון, ואינו קנס.

י  כל הנישום כעבד, אין גובין אותו דייני חוצה לארץ.  לפיכך אדם שחבל בחברו--אין גובין הנזק והצער והבושת שהוא חייב בהן, דייני חוצה לארץ; אבל שבת וריפוי גובין, מפני שיש בהן חסרון כיס.  וכן הורו הגאונים ואמרו, שמעשים בכל יום לגבות שבת וריפוי בבבל.

יא  בהמה שהזיקה את האדם--אין גובין נזקו דייני חוצה לארץ, מפני שהוא דבר שאינו מצוי.  אבל אדם שהזיק בהמת חברו--משלם נזק שלם בכל מקום, כמי שקרע כסותו או שיבר כליו או קצץ נטיעותיו.

יב  וכן בהמה שהזיקה בשן ורגל--הואיל והיא מועדת להן מתחילתה--הרי זה דבר מצוי, וגובין אותו דייני חוצה לארץ:  בין שהזיקה בהמה אחרת כגון שנתחככה בה, או אכלה פירות שדרכה לאוכלן וכיוצא בזה, בין שהזיקה אוכלין וכלים, שהיא חייבת עליהן נזק שלם--הכול גובין דייני חוצה לארץ.

יג  אבל אם הייתה תמה והועדה והזיקה, כגון שנשכה או נגחה או רבצה או בעטה או נגפה--אין גובין את הנזק הזה שלם דייני חוצה לארץ, שאין מועד בחוצה לארץ.  ואפילו הועד בארץ, ויצא לחוצה לארץ והזיק--אין גובין נזקו, מפני שאין זה דבר מצוי.

יד  [יב] ומפני מה אין מועד בחוצה לארץ:  לפי שצריך להעיד בו בפני בית דין, ואין שם בית דין אלא הסמוכין בארץ.  לפיכך אם היו בית דין בחוצה לארץ--כשם שהן דנין דיני קנסות בחוצה לארץ, כך מעידין את הבהמה בפניהם בחוצה לארץ.

טו  [יג] מי שגנב או גזל, גובין ממנו הקרן דייני חוצה לארץ; אבל התוספת, אין גובין אותה.  [יד] ולא כל המשלם על פי עצמו, גובין ממנו דייני חוצה לארץ:  שהרי הפגם והבושת והכופר, משלם אדם על פי עצמו, כגון שאמר פיתיתי בתו של פלוני--אין גובין אותו דייני חוצה לארץ.

טז  [טו] דיני גרמות אינן כקנסות, וגובין אותן ודנין בהן בחוצה לארץ.  [טז] וכן דין המוסר ממון חברו--אף על פי שלא עשה מעשה, גובין אותן דייני חוצה לארץ.

יז  מנהג הישיבות בחוצה לארץ--אף על פי שאין גובין שם קנס--מנדין אותו, עד שיפייס לבעל דינו או יעלה עימו לדין לארץ ישראל.  וכיון שייתן לו שיעור הראוי לו, מתירין נידויו, בין שנתפייס בעל דינו, בין שלא נתפייס.  וכן אם תפס הניזק שיעור מה שראוי לו ליטול, אין מוציאין מידו.

יח  יחיד שהוא מומחה לרבים--אף על פי שהוא דן דיני ממונות יחידי--אין ההודאה בפניו הודאה בבית דין, ואפילו היה סמוך.  אבל השלושה--אף על פי שאינן סמוכין, והרי הן הדיוטות ואין אני קורא בהם אלוהים--הרי ההודיה בפניהם, הודיה בבית דין.

יט  וכן הכופר בפניהם, ואחר כך באו עדים--הוחזק כפרן, ואינו יכול לחזור ולטעון כמו שביארנו.  כללו של דבר--הרי הן לעניין הודאות והלוואות וכיוצא בהן, כבית דין הסמוכין לכל הדברים.