משנה תורה לרמב"ם  ספר שופטים הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם
הלכות סנהדרין פרק ד
א אחד בית דין הגדול, או סנדרי קטנה, או בית דין של שלושה--צריכין שיהיה כל אחד מהן, סמוך מפי סמוך. ומשה רבנו סמך יהושוע ביד, שנאמר "ויסמוך את ידיו עליו, ויצווהו" (במדבר כז,כג).
ב וכן השבעים זקנים--משה רבנו סמכם, ושרת עליהן שכינה. ואותן הזקנים סמכו לאחרים, והאחרים לאחרים; ונמצאו הסמוכין איש מפי איש, עד בית דינו של יהושוע, עד בית דינו של משה רבנו. ואחד הנסמך מפי הנשיא, או מפי אחד מן הסמוכין, אפילו לא היה אותו הסמוך בסנדרי מעולם.
ג [ב] וכיצד היא הסמיכה לדורות: לא שיסמכו ידיהן על ראש הזקן, אלא שקורין לו רבי, ואומרין לו הרי אתה סמוך, ויש לך רשות לדון אפילו דיני קנסות. [ג] ואין סומכין סמיכה זו, שהיא מינוי הזקנים לדיינות, אלא בשלושה: והוא שיהיה האחד מהן, סמוך מפי אחרים כמו שביארנו.
ד אין קרוי אלוהים אלא בית דין הגדול, שנסמכו בארץ ישראל בלבד, והם האנשים החכמים הראויין לדון שבדקו אותן בית דין של ארץ ישראל, והמחו אותן וסמכו אותן.
ה בראשונה, היה כל מי שנסמך סומך תלמידיו. וחכמים חלקו כבוד לבית הילל הזקן, והתקינו שלא יהיה אדם נסמך אלא ברשות הנשיא, ושלא יהיה הנשיא סומך, אלא אם כן היה אב בית דין עימו, ולא יהיה אב בית דין סומך, אלא אם כן היה הנשיא עימו. אבל שאר החבורה, יש לכל אחד מהם לסמוך ברשות הנשיא--והוא שיהיו שניים עימו, שהסמיכה אינה בפחות משלושה.
ו אין סומכין זקנים בחוצה לארץ, ואף על פי שאלו הסומכין נסמכו בארץ. אפילו היו הסומכין בארץ, והנסמך חוצה לארץ--אין סומכין; ואין צריך לומר, אם היו הסומכין בחוצה לארץ, והנסמכין בארץ. היו שניהם בארץ--סומכין אותו, אף על פי שאינו עם הסומכין במקום אחד; אלא שולחין לו, או כותבין לו שהוא סמוך, ונותנין לו רשות לדון דיני קנסות, הואיל ושניהם בארץ. וכל ארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצריים, ראויה לסמיכה.
ז יש לסומכין לסמוך אפילו מאה בפעם אחת, ודויד המלך סמך שלושים אלף ביום אחד. [ח] ויש להן למנות לכל מה שירצו, לדברים יחידים--והוא, שיהיה ראוי לכל הדברים.
ח כיצד: חכם מופלא, שראוי להורות בכל התורה כולה--יש לבית דין לסמוך אותו וליתן לו רשות לדון, לא להורות באיסור והיתר, או ייתנו לו רשות להורות באיסור והיתר, לא לדון דיני ממונות, או ייתנו לו רשות לזה ולזה, אבל לא לדון דיני קנסות, או לדון דיני קנסות, אבל לא להתיר בכורות במומן, או ייתנו לו רשות להתיר נדרים בלבד, או לראות כתמים. וכן כל כיוצא בזה.
ט וכן יש לסומכין ליתן רשות עד זמן ולומר לנסמך, יש לך רשות לדון או להורות, עד שיבוא הנשיא לכאן, או כל זמן שאין את עימנו במדינה. וכן כל כיוצא בזה.
י חכם מופלא שהיה סומה בעינו אחת--אף על פי שהוא ראוי לדיני ממונות--אין סומכין אותו לדיני ממונות, מפני שאינו ראוי לכל הדברים. וכן כל כיוצא בזה.
יא הרי שלא היה בארץ ישראל אלא סמוך אחד--מושיב שניים בצידו, וסומך שבעים כאחד או זה אחר זה; ואחר כך ייעשה הוא והשבעים בית דין הגדול, ויסמכו בתי דינין אחרים.
יב נראין לי הדברים, שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינין ולסמוך אותן--הרי אלו סמוכין, ויש להן לדון דיני קנסות, ויש להן לסמוך לאחרים. אם כן, למה היו החכמים מצטערין על הסמיכה, כדי שלא ייבטלו דיני קנסות מישראל: לפי שישראל מפוזרין, ואי אפשר שיסכימו כולן; ואם היה שם סמוך מפי סמוך, אינו צריך דעת כולן, אלא דן דיני קנסות לכול, שהרי נסמך מפי בית דין. והדבר צריך הכרע.
יג [יב] בית דין שנסמכו בארץ ישראל, ויצאו לחוצה לארץ--הרי הם דנין דיני קנסות בחוצה לארץ, כדרך שדנין בארץ: שהסנהדרין נוהגת בארץ, ובחוצה לארץ--והוא, שיהיו סמוכין בארץ.
יד [יג] ראשי גלייות שבבבל--במקום מלך הן עומדים, ויש להן לרדות את ישראל בכל מקום, ולדון עליהן, בין רצו בין לא רצו: שנאמר "לא יסור שבט מיהודה" (בראשית מט,י), אלו ראשי גלייות שבבבל. [יד] וכל דיין הראוי לדון, שנתן לו ראש גלות רשות--יש לו לדון בכל העולם כולו, אף על פי שלא רצו בעלי דינין, בין בארץ בין בחוצה לארץ, אף על פי שאינו דן דיני קנסות.
טו כל דיין הראוי לדון, שנתנו לו בית דין שבארץ ישראל רשות לדון--יש לו לדון בכל ארץ ישראל ובעיירות העומדות על הגבולין, אף על פי שלא רצו בעלי דינין. אבל בחוצה לארץ, אין רשותן מועלת לו ליכוף את בעלי דינין: אף על פי שיש לו לדון דיני קנסות בחוצה לארץ, אינו דן אלא למי שרצה לדון אצלו; אבל ליכוף את בעלי דינין ולדון להם, אין לו רשות, עד שייטול רשות מראש גלות.
טז [טו] מי שאינו ראוי לדון מפני שאינו יודע, או מפני שאינו הגון, שעבר ראש גלות ונתן לו רשות, או שטעו בית דין ונתנו לו רשות--אין הרשות מועלת לו כלום, עד שיהיה ראוי: שהמקדיש בעל מום למזבח, אין קדושה חלה עליו.
|
