משנה תורה לרמב"ם ספר שופטים הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם

הלכות סנהדרין פרק ב

א  אין מעמידין בסנהדרין, בין בגדולה בין בקטנה--אלא אנשים חכמים ונבונים, מופלאין בחכמת התורה, בעלי דעה מרובה, ויודעין קצת משאר חכמות, כגון רפואות, וחשבון תקופות ומזלות, ואיצטגנינות, ודרכי המעוננים והקוסמים והמכשפים והבלי עבודה זרה וכיוצא באלו, כדי שיהיו יודעין לדון אותם.

ב  ואין מעמידין בסנהדרין אלא כוהנים ולויים וישראליים מיוחסים, הראויין להשיא לכהונה--שנאמר "והתייצבו שם עימך" (במדבר יא,טז), בדומין לך בחכמה וביראה ובייחוס.  [ב] ומצוה להיות בסנהדרי גדולה כוהנים ולויים, שנאמר "ובאת, אל הכוהנים הלויים" (דברים יז,ט); ואם לא מצאו--אפילו כולם ישראל, הרי זה מותר.

ג  אין מעמידין בכל סנהדרין לא זקן מופלג בשנים ולא סריס, מפני שיש בהן אכזרייות, ולא מי שאין לו בנים, כדי שיהיה רחמן.  [ד] ואין מושיבין מלך ישראל בסנהדרין, שאסור לחלוק עליו ולמרות דבריו; אבל מושיבין כוהן גדול, אם היה ראוי בחכמה.

ד  [ה] מלכי בית דויד--אף על פי שאין מושיבין אותם בסנהדרין--דנין הם את העם, ודנין אותם אם יש עליהן דין.  אבל מלכי ישראל--אין דנין ואין דנין אותם, לפי שאינן נכנעין לדברי תורה:  שמא תבוא מהן תקלה.

ה  [ו] כשם שבית דין מנוקין בצדק, כך צריכין להיות מנוקין מכל מומי הגוף.  וצריך להשתדל ולבדוק ולחפש שיהיו כולן בעלי שיבה, בעלי קומה, בעלי מראה, נבוני לחש, ושיהיו יודעין ברוב הלשונות כדי שלא תהיה סנהדרין שומעת מפי התורגמן.

ו  [ז] בית דין של שלושה--אף על פי שאין מדקדקין בהן בכל אלו הדברים, צריך שיהיה בכל אחד מהן שבעה דברים; ואלו הן--חכמה, ויראה, וענווה, ושנאת ממון, ואהבת האמת, ואהבת הברייות להן, ובעלי שם טוב.

ז  וכל אלו הדברים מפורשין הן בתורה:  הרי הוא אומר "אנשים חכמים ונבונים" (דברים א,יג), הרי בעלי חכמה אמור.  "וידועים--לשבטיכם" (שם), אלו שרוח הברייות נוחה מהם; ובמה יהיו אהובים לברייות, בזמן שיהיו בעלי עין טובה, ונפש שפלה, וחברתן טובה, ומשאן ודיבורן בנחת עם הברייות.

ח  ולהלן הוא אומר "אנשי חיל" (שמות יח,כא; שמות יח,כה), אלו שהן גיבורים במצוות ומדקדקים על עצמן וכובשין את יצרן, עד שלא יהיה להן שם גנאי ולא שם רע, ויהיה פרקן נאה.  ובכלל "אנשי חיל" שיהיה להן לב אמיץ להציל עשוק מיד גוזל, כעניין שנאמר "ויקם משה ויושיען" (שמות ב,יז).  ומה משה רבנו "עניו" (במדבר יב,ג), אף כל דיין צריך להיות עניו.

ט  "יראי אלוהים" (שמות יח,כא), כמשמעו.  "שונאי בצע" (שם)--אפילו ממון שלהם אינן נבהלין עליו, ולא רודפין לקבץ הממון:  שכל מי שהוא "נבהל להון . . . חסר יבואנו" (משלי כח,כב).

י  "אנשי אמת" (שמות יח,כא)--שיהיו רודפין אחר הצדק מחמת עצמן בדעתן, אוהבין את האמת ושונאין את החמס, ובורחין מכל מיני העוול.

יא  [ח] אמרו חכמים, שמבית דין הגדול היו שולחין בכל ארץ ישראל, ובודקין:  כל מי שמצאוהו חכם, וירא חטא, עניו, ושפוי, ופרקו נאה, ורוח הברייות נוחה הימנו--עושין אותו דיין בעירו.  ומשם מעלין אותו לפתח הר הבית, ומשם מעלין אותו לפתח העזרה, ומשם מעלין אותו לבית דין הגדול.

יב  [ט] בית דין של שלושה שהיה אחד מהן גר--הרי זה פסול, עד שתהיה אימו מישראל.  היה אחד מהן ממזר--אפילו שלושתן ממזרין, הרי אלו כשרין לדון.  וכן אם היה כל אחד מהן סומה באחת מעיניו--כשר, מה שאין כן בסנהדרין.  אבל הסומה בשתי עיניו, פסול לכול.

יג  [י] אף על פי שאין בית דין פחות משלושה--מותר לאחד לדון מן התורה, שנאמר "בצדק, תשפוט עמיתך" (ויקרא יט,טו).  ומדברי סופרים, עד שיהיו שלושה; ושניים שדנו, אין דיניהן דין.

יד  [יא] אחד שהיה מומחה לרבים, או נוטל רשות מבית דין--הרי זה מותר לו לדון יחידי, אבל אינו חשוב בית דין.  ואף על פי שהוא מותר, מצות חכמים היא שיושיב עימו אחרים:  אמרו חכמים, אל תהי דן יחידי--שאין דן יחידי, אלא אחד.

טו  [יב] יש לאדם לעשות דין לעצמו, אם יש בידו כוח:  הואיל וכדת וכהלכה הוא עושה, אינו חייב לטרוח ולהביא לבית דין, אף על פי שלא היה שם הפסד בנכסיו, אילו נתאחר ובא לבית דין.  לפיכך אם קבל עליו בעל דינו, והביאו לבית דין, ודרשו ומצאו שעשה כהלכה, ודין אמת דן לעצמו--אין סותרין את דינו.

טז  [יג] אף על פי שבית דין של שלושה, בית דין שלם הוא, כל זמן שהן רבים, הרי זה משובח; ומוטב שייחתך הדין באחד עשר, יותר מעשרה.  וצריכין שיהיו היושבים כולם שם בבית דין, תלמידי חכמים וראויין.  [יד] ואסור לאדם חכם שיישב בדין, עד שיידע עם מי יישב:  שמא יצטרף עם אנשים שאינן הגונים; ונמצא בכלל קשר בוגדים, לא בכלל בית דין.