משנה תורה לרמב"ם ספר משפטים הלכות מלווה ולווה

הלכות מלווה ולווה פרק יג

א  מלווה שבא להיפרע בשטר שבידו, שלא בפני לווה--אם יכולין בית דין לשלוח אליו ולהודיעו, עד שיעמוד עימו בדין--שולחין ומודיעין לו.  ואם אי אפשר להודיעו במהרה--אומרים למלווה שיישבע וייטול מנכסיו, בין מן הקרקע בין מן המיטלטלים; ואין חוששין לשובר.

ב  ודין זה תקנת חכמים הוא, כדי שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חברו והולך ויושב לו במדינה אחרת; ונמצאת נועל דלת בפני לווין.

ג  [ב] שלוש ראיות צריך להביא לבית דין, ואחר כך ייפרע שלא בפניו:  ראיה ראשונה, לקיים השטר שבידו; ראיה שנייה, שבעל חובו במדינה אחרת ואינו מצוי בכאן לעמוד עימו בדין; ראיה שלישית, שאלו הנכסים של פלוני הלווה הם.

ד  [ג] מלווה שבא לבית דין, והביא משכון בידו, ואמר זה משכונו של פלוני הוא, ואני רוצה למוכרו ולהיפרע חובי--אין בית דין נזקקין לו, עד שיבוא לווה ויטעון:  שאם רצה לומר לקוח הוא בידי, אומר.  ומשיאין לו עצה למוכרו בפני עדים, כדי שיידע הלווה בכמה נמכר.

ה  וכן המלווה את חברו על המשכון, ומת הלווה והמלווה, בין שמת לווה תחילה, בין שמת מלווה--הואיל והוא נפרע ממה שתחת ידו, ואילו רצה אמר לקוח הוא בידי--הרי זה נשבע בנקיטת חפץ ונוטל, כדרך כל הנשבעין ונוטלין.

ו  ומפני מה אינו נשבע היסת:  לפי שאינו נשבע על עצמו של משכון, אלא על הממון שלוקח; שאילו אמר על עצמו של חפץ זה--אתה מכרתו לי, אתה נתתו לי במתנה--היה נשבע היסת ונפטר.  אבל אם היו שם עדים שחפץ זה משכון בידו, ולא ידעו על כמה--אינו יכול ליטול אלא בשבועה.  והואיל ואין שם עדים, ויכול לומר שלי הוא--נאמן לומר יש לי עליו כך וכך.  וכן בשבועה עצמה שהיה נשבע, אם היו שם עדים שהוא משכון--שאין אומרין מיגו לפוטרו משבועה אלא לפוטרו מממון, שלא יחזיר המשכון עד שייטול מה שטען.

ז  [ד] המלווה את חברו על המשכון, ואבד או נגנב בלא אונס, שהרי המלווה חייב בדמי המשכון, כמו שביארנו, ואמר המלווה סלע הלוויתיך עליו, ושני דינרין היה שווה, ולווה אומר סלע הלוויתני עליו, וסלע היה שווה--הרי המלווה נשבע תחילה שבועת השומרין שאינו ברשותו, והלווה נשבע היסת שהיה שווה כנגד החוב ונפטר.

ח  אמר המלווה סלע הלוויתיך עליו, ושני דינרין היה שווה, והלווה אומר סלע הלוויתני עליו, ושלושה דינרין היה שווה--יישבע המלווה תחילה שאינו ברשותו; ואחר כך יישבע הלווה כמה היה שווה, שהרי הודה במקצת, וישלם הדינר.

ט  אמר הלווה סלע הלוויתני עליו, ושתיים היה שווה, והמלווה אומר סלע הלוויתיך עליו, וסלע היה שווה--יישבע המלווה שאינו ברשותו, וכולל בשבועתו שהיה המשכון כנגד החוב.

י  אמר הלווה סלע הלוויתני עליו, ושתיים היה שווה, והמלווה אומר סלע הלוויתיך עליו, וחמישה דינרין היה שווה--יישבע המלווה שאינו ברשותו; ויכלול שלא היה שווה יתר על חמישה דינרים, וישלם דינר.

יא  סלע הלוויתיך עליו, ושני דינרין היה שווה, והלווה אומר איני יודע דמיו--יישבע המלווה שאינו ברשותו; וכולל בשבועתו ששני דינרין היה שווה, וישלם הלווה שאר החוב:  שהרי הוא יודע בוודאי שהוא חייב לו, ואינו יודע אם פרעו אם לא פרעו.

יב  סלע הלוויתני עליו, ושתיים היה שווה, והמלווה אומר איני יודע דמיו--יישבע המלווה שאינו ברשותו; ויכלול שאינו יודע שדמיו יתר על החוב אפילו פרוטה אחת, וייפטר:  שהרי לא חייב עצמו בכלום.

יג  אבל אם אמר המלווה אני יודע שהיה שווה יתר על החוב, אבל איני יודע כמה--הרי זה משלם כל מה שטען הלווה, בלא שבועה:  כמי שאמר חמישים יש לך בידי, וחמישים איני יודע--שהוא מחוייב שבועה ואינו יכול להישבע, כמו שיתבאר.  ויש לו להחרים על מי שטוען שקר.

יד  [ה] המלווה את חברו, וקבע לו זמן לפורעו--אף על פי שלא קנו מידו, אינו יכול לתובעו עד סוף הזמן:  בין במלווה על פה, בין במלווה בשטר, בין שהלווהו על המשכון, בין שמת לווה, בין שמת מלווה.  וסתם מלווה--שלושים יום, בין בשטר בין על פה בין על המשכון.  ואם התנה שיתבע בכל זמן שירצה--יש לו לתובעו ביומו, שתנאי ממון הוא.

טו  [ו] טען המלווה ואמר היום סוף הזמן שקבעתי, והלווה אומר עד עשרה ימים קבעת--הלווה נשבע היסת.  ואם היה שם עד אחד שהיום סוף זמנו--הרי זה נשבע שבועת התורה, כשאר הטענות.  זה אומר חמישה ימים נשאר מן הזמן, וזה אומר עשרה--אומרים למלווה המתן עד סוף החמישה, ויישבע היסת שנשאר עוד חמישה ימים.

טז  [ז] הייתה המלווה בשטר, וטען הלווה שזמן קבעת לי--ייראה לי שיישבע בעל החוב היסת שלא קבע לו זמן, וייטול מיד.

יז  [ח] המלווה ניתנה ליתבע בכל מקום.  כיצד:  המלווה את חברו ביישוב, ותבעו במדבר--אינו יכול לדחותו, אלא חייב לפרוע לו בכל מקום שיתבענו.  בא הלווה לפורעו במדבר, הרשות ביד המלווה:  אם רצה, מקבל; ואם רצה, אומר לו איני נפרע אלא ביישוב כדרך שנתתי לך, והרי הן ברשותו, עד שיפרענו ביישוב.