משנה תורה לרמב"ם ספר משפטים הלכות שאלה ופיקדון

הלכות שאלה ופיקדון פרק ו

א  שומר חינם שאמר הריני משלם, ואיני נשבע--אם היה הפיקדון דבר שכל מינו שווה ומצוי בשוק לקנות כמותו כגון פירות, או יריעות של צמר או של פשתן השוות בכל עניינם, או קורות המצויות, וכל כיוצא בהן--הרי זה משלם, ואינו נשבע.  אבל אם היה הפיקדון בהמה, או בגד מצוייר, או כלי מתוקן, או דבר שאינו מוצא לקנות כמותו בשווה--חוששין שמא עיניו נתן בו, ומשביעין אותו בתקנת חכמים שבועה בנקיטת חפץ שאינו ברשותו; ואחר כך משלם.

ב  והוא הדין לשאר השומרין, כגון השואל שאמר מתה או נגנבה, ושומר שכר והשוכר, שאמר נגנבה או אבדה--אף על פי שהן חייבין לשלם--משביעין אותן שבועה שאינה ברשותן, ואחר כך משלמין דמי הבהמה או החפץ:  שאנו חוששין לו, שמא עיניו נתן בה.  ואם אמרו הבעלים, יתר על זה היה שווה--כולל בשבועתו שאינו שווה אלא כך וכך.

ג  נמצא כל שומר שנשבע שבועת השומרין, כולל בשבועתו שלושה דברים--ששמר כדרך השומרין, ושאירעו כך וכך והרי אינו ברשותו, ושלא שלח בו יד קודם שאירעו המאורע הפוטר אותו.  ואם רצה לשלם--נשבע שאינו ברשותו, וכולל בשבועתו שכך וכך היה שווה.

ד  [ב] יש לשומר להתנות שאינו שומר כדרך השומרין, אלא מעות אלו שתפקיד אצלי בזווית ביתי אני מניח אותן, וכיוצא בזה.  טען השומר שתנאי היה בינינו, ובעל הפיקדון אומר לא היה שם תנאי--אף על פי שהפקיד אצלו בעדים--מתוך שיכול לומר שמרתי כדרך השומרין ונאנסתי, נאמן לומר שהיה ביניהן תנאי.  לפיכך יישבע שלא שלח בו יד, ושאינו ברשותו, ושהיה ביניהן תנאי.

ה  [ג] שומר חינם שהביא ראיה שלא פשע--פטור משבועה, ואין אומרים שמא שלח בו יד קודם שאבד.  ובעל הפיקדון שהביא ראיה שפשע השומר, משלם; ואם טען ואמר תנאי היה בינינו--אינו נאמן, שהרי יש עדים שפשע.

ו  [ד] הפקיד אצל חברו בעדים, ובאו עדים שזה החפץ בפנינו הפקידו אצלו--אין השומר יכול לטעון ולומר חזרתי ולקחתיו ממנו, או נתנו לי במתנה.  לפיכך אם מת השומר, מוציאין הפיקדון עצמו מן היתומים בלא שבועה.

ז  ולא עוד אלא מי שבא ואמר כך וכך הפקדתי אצל אביכם, ונתן סימנין מובהקין, ונמצא הפיקדון כמו שאמר, והיה הדיין יודע שלא היה המת אמוד שזה הפיקדון שלו--יש לדיין הזה ליתן הפיקדון לזה שנתן סימניו:  והוא שלא יהיה המפקיד, רגיל להיכנס לזה שמת; אבל אם היה רגיל אצלו--שמא של אחר הוא, והכיר הסימנין שלו.

ח  באו עדים והעידו לדיין שאין זה אמוד, אין מוציאין מן היתומים בעדותן:  שאין זה ראיה ברורה, ואומדן דעתן אינו אומד דעתו; ואין לו לדיין אלא מה שדעתו סומכת עליו, כמו שיתבאר בהלכות סנהדרין.

ט  מעשה באחד שהפקיד שומשמין אצל חברו בעדים, ובא לתובעו, ואמר לו החזרתים לך, אמר לו המפקיד והלוא כך וכך היא מידתם והרי הם מונחים אצלך בחבית, אמר לו שלך החזרתי לך, ואלו אחרים הן.  ואמרו חכמים, אין מוציאין מידו, שמא אלו השומשמין של שומר הן; אלא יישבע השומר בנקיטת חפץ שהחזיר, כמו שביארנו.

י  [ה] בעל הפיקדון שתבע פקדונו, ונתן לו השומר, ואמר המפקיד אין זה פקדוני אלא אחר הוא, או שלם היה ואתה שיברתו, או חדש היה ואתה נשתמשת בו, מאה סאין הפקדתי אצלך ואין אלו אלא חמישים, ובעל הבית אומר זה הוא שהפקדת בעצמו, ומה שנתת אתה נוטל--הרי השומר נשבע היסת, כשאר כל הנתבעין:  שאין כל שומר נשבע שבועת השומרין האמורה בתורה, אלא בזמן שמודה בעצמו של פיקדון כמו שהמפקיד אומר, וטוען שנגנב או מת או נשבה; כללו של דבר, טוען לפטור עצמו מן התשלומין.  אבל אם אמר, זה הוא שהשאלתני, או שהשכרת לי, או שנטלתי שכר על שמירתו, והבעלים אומרים אינו זה אלא אחר, או נשתנה מכמות שהיה--השוכר נשבע היסת; או שבועת התורה, אם הודה במקצת.

יא  כיצד:  מאה סאה הפקדתי אצלך, והשומר אומר לא הפקדת אצלי אלא חמישים--נשבע שבועת התורה, מפני שהודה במקצת:  לא משום שבועת השומרין.  מאה כור של חיטים הפקדתי אצלך, והוא אומר לא הפקדת אצלי אלא מאה כור של שעורים--נשבע היסת כשאר כל הנשבעין בטענה כזו.