משנה תורה לרמב"ם ספר משפטים הלכות שאלה ופיקדון

הלכות שאלה ופיקדון פרק ה

א  מי שהפקידו אצלו מעות של עניים או של פדיון שבויים, ופשע בהם ונגנבו--פטור:  שנאמר "לשמור" (שמות כב,ו), ולא לחלק לעניים; והרי הוא ממון שאין לו תובעים.  אפילו באו עליו גנבים, וקדם והציל עצמו בממון השבויים--פטור:  אין לך פדיון שבויים גדול מזה.

ב  במה דברים אמורים, בשאין זה הממון המופקד לעניי מקום זה, או לשבויים אלו.  אבל אם היה לעניים אלו או לשבויים אלו, והרי הוא קצוץ להן--הרי זה ממון שיש לו תובעין; וישלם אם פשע, או יישבע שלא פשע, כדרך כל השומרים.

ג  [ב] המפקיד אצל חברו ממון או כלים חשובין, ובאו עליו גנבים, וקדם ונתן להם הפיקדון להציל עצמו--אם היה אמוד שהוא בעל ממון--חייב:  שחזקתו שבגללו באו הגנבים, ונמצא זה הציל עצמו בממון חברו.  ואם אינו אמוד--חזקתו שלא באו אלא לשמע הפיקדון, ופטור.  וכן כל כיוצא בזה.

ד  [ג] המפקיד אצל חברו כלים או פירות, ובאו גנבים וגנבום בפניו, ואילו היה צווח, היו באין בני אדם ומצילין אותן--הואיל ולא צווח--הרי זה פושע, וחייב לשלם.  וכן כל כיוצא בזה.

ה  [ד] שניים שהפקידו אצל אחד, זה מאה וזה מאתיים, וכל אחד משניהם אומר אני הוא שהפקדתי המאתיים, והשומר אומר איני יודע--יישבע כל אחד מהן שהפקיד מאתיים כדין כל נשבע ונוטל, וייתן מאתיים לזה ומאתיים לזה; ויפסיד מאה מביתו, שהרי הוא פושע, שהיה לו לכתוב שם כל אחד, על כיס שלו.

ו  לפיכך אם הביאו לו השניים כאחד, השלוש מאות בכרך אחד, ובאו ותבעו, וכל אחד אומר המאתיים שלי--נותן מאה לזה ומאה לזה; והשאר יהיה מונח אצלו עד לעולם, או עד שיודה לחברו:  שהרי הוא אומר להם, כיון שראיתי שאין אתם מקפידין זה על זה, והבאתם בכרך אחד, לא הטרחתי עצמי לידע ולזכור תמיד, מי בעל המאה ומי בעל המאתיים.

ז  וכן אם הפקידו אצלו שני כלים, אחד גדול ואחד קטן, וכל אחד ואחד אומר אני הוא בעל הגדול--יישבעו שניהם; וייתן הגדול לאחד מהם, ודמי הגדול לשני, ויישאר לו הקטן.  ואם הביאום כאחד בכרך אחד--נותן הקטן לאחד מהן, ומתוך הגדול נותן דמי הקטן לשני, והשאר יהיה מונח אצלו, עד שיודה לחברו או עד לעולם.

ח  וכן מי שתבעוהו שניים, זה אומר אני הוא בעל הפיקדון וזה אומר אני הוא, והשומר אומר אחד מכם הוא, ואיני יודע מי הוא--ישלם לשניהם.

ט  וכן שניים שהפקידו שתי בהמות אצל רועה, ומתה אחת מהן, ואינו יודע של מי הייתה--ישלם לשניהם.  ואם הפקידו בעדרו שלא מדעתו--מניח הבהמה ביניהם, ומסתלק; ותהיה מונחת, עד שיודה האחד לחברו או עד שירצו לחלוק אותה.

י  [ה] המפקיד פירות אצל חברו, הרי זה לא יערבם עם פירותיו.  עבר ועירבן--יחשב כמה היו פירותיו, וכמה היה הפיקדון, ויראה כמה חסר הכול, ויחשב חסרון הפיקדון; וייתן לו, אחר שיישבע.

יא  נסתפק מהן, ולא ידע כמה נסתפק--יוציא לו חסרונות לחיטים ולאורז קלוף, ארבעת קבין ומחצה לכל כור; לשעורים ולדוחן, תשעת קבין לכל כור; לכוסמין ולזרע פשתן בגבעוליו ולאורז שאינו קלוף, שלוש סאין לכל כור.  וכמידה הזאת, לכל שנה ושנה.

יב  במה דברים אמורים, שמדד לו בימות הגורן, והחזיר לו בימות הגורן.  אבל אם מדד לו בימות הגורן, והחזיר לו בימות הגשמים--אינו מוציא לו חסרונות, מפני שהן מותירות.

יג  וכן מוציא לו שתות, ליין; ושלושת לוגין שמן למאה לוג, מהן לוג ומחצה שמרים ולוג ומחצה בלע.  אם היה שמן מזוקק, אינו מוציא לו שמרים; ואם היו הקנקנים ישנים, אינו מוציא לו בלע.

יד  [ו] הפקיד אצלו פירות שאינן מדודין, ועירבן עם פירותיו ולא מדדן--הרי זה פושע.  בעל הפיקדון אומר כך וכך היו, והשומר אומר איני יודע--ישלם בלא שבועה:  שהרי חייב עצמו בתשלומין, ואינו יודע כמה הוא חייב; ונמצא מחוייב שבועה, ואינו יכול להישבע.  וכזה הורו רבותיי, רבי יוסף הלוי ורבו.

טו  וכן כל שומר שנתחייב לשלם, ואמר איני יודע כמה דמים אני חייב לשלם, והבעלים אומרים אנו יודעין, וכך וכך היה שווה--ייטלו בלא שבועה:  והוא שיטענו, דבר שהן אמודין בו; ויש לשומר להחרים על מי שלוקח ממנו, יתר מן הראוי לו.

טז  ומניין שהדין כך הוא:  הגע עצמך שהפקיד אצלו כיס מלא זהובים, ופשע בו, הבעלים אומרים מאתיים דינר היו בו, והשומר אומר ודאי שהיה בו דינרים אבל איני יודע כמה היו; נמצא זה כטוען מאתיים, והודה לו במקצת ואמר השאר איני יודע, שהוא מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע, ומשלם כמו שיתבאר.

יז  [ז] מת אביו, והניח לו שק צרור, והפקידו אצל חברו, ופשע בו--המפקיד אומר איני יודע מה היה בו, שמא מרגלייות היו בו, וכן השומר אומר איני יודע כמה אני חייב לשלם, שמא זכוכית היה מלא--שורת הדין ביניהן:  שאני אומר בטענה זו שיישבע השומר בתקנת חכמים, שאינו ברשותו, ויכלול בשבועתו שאינו יודע בוודאי, שהיה בו יתר על שווה כך וכך; וישלם מה שהודה בו.  וכן כל כיוצא בזה.

יח  מעשה באחד שהפקיד שק צרור אצל חברו, ופשע בו--המפקיד אומר חלי זהב ומרגלייות וכיוצא בהן היו בו, והשומר אומר איני יודע שמא סיגים או חול היה בו.  ואמרו חכמים, יישבע בעל הפיקדון וייטול; והוא שיטעון דבר שהוא אמוד בו, או שהוא אמוד להפקידו אצלו.  ולמה נשבע כאן בעל הפיקדון:  לפי שאין השומר מחוייב שבועה--שאפילו הודה ואמר בריא לי שהיה מלא סיגים, והמפקיד אומר מרגלייות היו, השומר נשבע היסת ונפטר, כמי שטענו חיטים והודה לו בשעורים.  וכן כל כיוצא בזה.  ובהלכות טוען ונטען, יתבארו עיקרי הדברים.