משנה תורה לרמב"ם ספר משפטים הלכות שאלה ופיקדון
הלכות שאלה ופיקדון פרק א
א השואל כלי או בהמה, וכיוצא בהן משאר מיטלטלין מחברו, ואבד או נגנב--אפילו נאנס אונס גדול, כגון שנשבה או נשברה הבהמה או מתה--חייב לשלם הכול, שנאמר "כי ישאל איש מעם ריעהו, ונשבר או מת; בעליו אין עימו, שלם ישלם" (שמות כב,יג).
ב במה דברים אמורים, בשנאנס שלא בשעת מלאכה. אבל אם שאל בהמה מחברו לחרוש בה, ומתה כשהיא חורשת--הרי זה פטור. אבל אם מתה קודם שיחרוש בה, או אחר שחרש בה, או שרכב עליה או דש בה, ומתה כשהיא דשה או בשעת רכיבה--הרי זה חייב לשלם. וכן כל כיוצא בזה.
ג וכן השואל בהמה מחברו לילך בה למקום פלוני, ומתה תחתיו באותה הדרך, או ששאל דלי למלאות בו, ונקרע בבור בשעת מילוי, או ששאל קורדום לפצל בו עצים, ונשבר בעת שפיצל בו מחמת הביקוע, וכל כיוצא בזה--הרי זה פטור: שלא שאל אלא לעשות בו מלאכה זו, והרי לא שינה.
ד [ב] השואל בהמה מחברו ומתה, וטען השואל שבשעת מלאכה מתה--אם היה המקום ששאלה לילך בו מקום שבני אדם מצויין שם--יביא ראיה שמתה או נאנסה בשעת מלאכה ושלא שינה בה, וייפטר; ואם לא הביא ראיה, משלם.
ה שאלה ממנו למלאות בה בתוך חורבתו, שאין העדים מצויין שם, או ששאל ממנו דלי למלאות בו בתוך ביתו, ונקרע בבור--אם הביא ראיה, ייפטר אף משבועה; ואם לאו--יישבע השואל שבועת השומרין שמתה בשעת מלאכה, וייפטר. וכן כל כיוצא בזה.
ו [ג] השואל כלי מחברו ונשבר, שמין לו כדרך ששמין לנזקין: אומדין כמה היה שווה שלם, וכמה הוא שווה עתה; ומחזיר לו הכלי או הבהמה השבורין, ומשלם הפחת. וכן אם מתה הבהמה--מחזיר הנבילה, ומשלם הפחת.
ז [ד] השואל בהמה--חייב במזונותיה משעה שמשכה, עד סוף ימי שאילתה. ואם כחש בשרה, חייב לשלם מה שפחתה בדמיה; כחש בשרה מחמת מלאכה--פטור, ויישבע שבועת השומרין שמחמת מלאכה כחש.
ח [ה] השואל מחברו כלי או בהמה סתם--הרי המשאיל מחזירו, בכל עת שירצה. שאלו לזמן קצוב--כיון שמשך וזכה בו--אין הבעלים יכולין להחזירו מתחת ידו, עד סוף זמן השאילה; ואפילו מת השואל--הרי היורשין משתמשין בשאלה, עד סוף הזמן.
ט ודין הוא--הלוקח, קונה הגוף קניין עולם בדמים שנתן; ומקבל מתנה, קנה הגוף קניין עולם ולא נתן כלום; והשוכר, קנה הגוף לפירותיו עד זמן קצוב בדמים שנתן; והשואל, קנה הגוף לפירותיו עד זמן קצוב ולא נתן כלום. כשם שהנותן כמוכר, שאינו יכול לחזור לעולם--כך המשאיל כמשכיר, שאינו יכול לחזור בתוך הזמן.
י הניח להן אביהן פרה שאולה ומתה, אין חייבין באונסיה. דימו שהיא של אביהן, וטבחוה ואכלוה--משלמין דמי בשר בזול. ואם הניח להן אביהן נכסים, ומתה או שטבחוה--משלמין את דמיה מנכסיו.
יא [ו] השואל כלי מחברו לעשות בו מלאכה פלונית--אין המשאיל יכול להחזירו מתחת ידו, עד שיעשה בו אותה מלאכה. וכן אם שאל ממנו בהמה לילך בה למקום פלוני--אינו יכול להחזירה מיד השואל, עד שילך בה לשם ויחזור.
יב [ז] האומר לחברו השאילני קורדום לעדור בו הפרדס הזה--עודר בו אותו הפרדס בלבד, ואינו רשאי לעדור בו פרדס אחר. אמר לו פרדס סתם--עודר בו פרדס אחד, איזה שירצה. שאלו לעדור בו פרדסים שלו, עודר בו כל הפרדסים שלו; ואפילו נשחת כל הברזל בעדירה, מחזיר לו הניצב של עץ. וכן כל כיוצא בזה.
יג [ח] השואל מחברו כלי להשתמש בו, ואמר לו השאילני דבר פלוני בטובתך, כלומר אין אתה משאיל לי דבר זה כדרך כל המשאילין, אלא כפי טובת ליבך ונדיבותך, שאין אתה מקפיד על הזמן, אם ארך--אם קנו מיד המשאיל על זה--הרי השואל משתמש בו לעולם, עד שייבטל הכלי מלעשות מלאכתו; ויחזיר לו שבריו, או שייריו. ואין השואל רשאי לחזור ולתקן הכלי, או לעשותו פעם אחרת.
יד [ט] האומר לחברו השאילני שוקת זו של מים, ונהרסה--אינו יכול לבנותה; וכן כל כיוצא בזה. אמר לו השאילני שוקת סתם, והשאילו שוקת ונהרסה--יש לו לבנותה. אמר לו השאילני מקום שוקת--אם קנו מיד המשאיל, הרי השואל בונה והולך בקרקע המשאיל, עד שתבוא לידו שוקת שאפשר לו להשקות ממנה בהמתו, או ארצו כמו שהתנה עם המשאיל.
טו [י] השואל פונדק מחברו ללינה, אין פחות מיום אחד; לשביתה, אין פחות משני ימים; לנישואין, אין פחות משלושים יום.
טז שאל חלוק מחברו לילך בו לבית האבל, כדי שילך ויחזור; שאלו לבית המשתה, כל אותו היום; שאלו לעשות בו משתה שלו, אין פחות משבעה ימים.
|