משנה תורה לרמב"ם ספר משפטים הלכות שכירות

הלכות שכירות פרק יב

א  הפועלין שהן עושין בדבר שגידוליו מן הארץ, ועדיין לא נגמרה מלאכתו, בין בתלוש בין במחובר, ויהיו מעשיהן הן גמירת המלאכה--הרי על בעל הבית מצוה שיניח אותן לאכול ממה שהן עושין בו, שנאמר "כי תבוא בכרם ריעך . . . כי תבוא בקמת ריעך" (דברים כג,כה-כו).  מפי השמועה למדו, שאין הכתוב מדבר אלא בשכיר; וכי אילו לא שכרו, מי התיר לו שיבוא בכרם ריעהו או בקמה שלו, שלא מדעתו:  אלא כך הוא אומר, כי תבוא ברשות בעלים לעבודה, תאכל.

ב  מה בין העושה בתלוש, לעושה במחובר:  שהעושה בתלוש, אוכל עד שלא יגמור עבודתו; ומשתיגמר עבודתו, אסור לו לאכול.  והעושה במחובר כגון בוצר וקוצר, אינו אוכל אלא כשיגמור עבודתו; כגון שיבצור וייתן בסל עד שימלאנו, וינפץ הסל למקום אחר, ויחזור ויבצור וימלאנו--אינו אוכל אלא אחר שימלא הסל.  אבל מפני השב אבידה לבעלים, אמרו חכמים שיהיו הפועלין אוכלין בהליכתן מאומן לאומן ובחזירתן מן הגת--כדי שלא יבטלו ממלאכתן, ויישבו לאכול, אלא אוכלין בתוך המלאכה, כשהן מהלכין בטילין.

ג  המבטל ממלאכתו ואכל, או שאכל שלא בשעת גמר מלאכה--הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר "וחרמש לא תניף . . ." (דברים כג,כו).  מפי השמועה למדו, שכל זמן שהוא עוסק בקצירה, לא יניף חרמש לאכילתו; וכן כל כיוצא בזה.

ד  וכן פועל שהוליך בידו ממה שעשה, או שלקח יתר על אכילתו ונותן לאחרים--עובר בלא תעשה, שנאמר "ואל כלייך, לא תיתן" (דברים כג,כה).  ואין לוקין על שני לאוין אלו--שאם אכל או הוליך, חייב לשלם.

ה  [ד] החולב והמחבץ והמגבן אינו אוכל, מפני שאינן גידולי קרקע.  המנכש בבצלים ובשומים--אף על פי שתולש קטנים מבין הגדולים, וכל כיוצא בזה--אינו אוכל, מפני שאין מעשיהן גמר מלאכה.  ואין צריך לומר שומרי גינות ופרדסים, וכל דבר המחובר כמקשאות והמדלעות--שאינן אוכלין כלל.

ו  [ה] הבודל בתמרים ובגרוגרות אינו אוכל, מפני שנגמרה מלאכתן למעשר.  העושה בחיטים וכיוצא בהן, אחר שעישר כגון ששכרן לבור צרורות או לנפח אותן או לטחון--הרי אלו אוכלין, שעדיין לא נגמרה מלאכתן לחלה.  אבל הלש והמקטף והאופה אינו אוכל, מפני שנגמרה מלאכתן לחלה, ואין הפועל אוכל אלא מדבר שעדיין לא נגמרה מלאכתו למעשר ולחלה.

ז  [ו] נתפרסו עיגוליו, ונתפתחו חבייותיו ונתחתכו דלועיו, ושכרן לעשות בהן--הרי אלו לא יאכלו:  שהרי נגמרו מלאכתן; ונקבעו למעשר, והרי הן טבל.  ואם לא הודיען, מעשר ומאכילן.

ח  אין הפועלים אוכלין בשל הקדש, שנאמר "בכרם ריעך" (דברים כג,כה).  [ז] שכר פועלין לעשות בנטע רבעי שלו, הרי אלו לא יאכלו; ואם לא הודיען, פודה ומאכילן.

ט  [ח] הקוצר והדש והזורה והבורר והמוסק והבוצר והדורך וכל כיוצא במלאכות אלו, הרי הם אוכלין מן התורה.  [ט] שומרי גיתות וערימות וכל דבר התלוש מן הקרקע, שעדיין לא נגמרה מלאכתן למעשר--אוכלין מהלכת מדינה, שהשומר אינו כעושה מעשה.  אבל אם עשה באבר מאבריו, בין בידיו בין ברגליו, אפילו בכתפו--הרי זה אוכל מן התורה.

י  היה עושה בתאנים, לא יאכל בענבים; בענבים, לא יאכל בתאנים:  שנאמר "בכרם ריעך, ואכלת ענבים" (דברים כג,כה).  והעושה בגפן זו, אינו אוכל בגפן אחרת.  ולא יאכל ענבים, ודבר אחר; ולא יאכל בפת, ולא במלח.  ואם קצץ על בעל הבית על שיעור מה שיאכל--אוכל אותו בין במלח, בין בפת, בין בכל דבר שירצה.

יא  אסור לפועל למוץ בענבים, שנאמר "ואכלת ענבים" (דברים כג,כה).  ולא יהיו בניו או אשתו מהבהבין לו השיבולין באור, ואוכל--שנאמר "ואכלת ענבים כנפשך" (שם), ענבים כמות שהן.  וכן כל כיוצא בהן.

יב  [יא] אסור לפועל לאכול מה שהוא אוכל אכילה גסה, שנאמר "כנפשך שובעך" (דברים כג,כה).  ומותר לו למנוע עצמו עד מקום היפות, ואוכל.  ויש לו לאכול קישות אפילו בדינר, וכותבות אפילו בדינר--אף על פי ששכרו במעה כסף, שנאמר "כנפשך שובעך"; אבל מלמדין את האדם שלא יהיה רעבתן, ויהיה סותם את הפתח בפניו.  היה משמר ארבע או חמש ערימות, לא ימלא כרסו מאחת מהן, אלא אוכל מכל אחת ואחת, לפי חשבון.

יג  [יב] הפועלים שלא הלכו שתי וערב בגת--אוכלין ענבים, ואין שותין יין:  שעדיין אינן עושין אלא בענבים בלבד.  ומשידרכו בגת, ויהלכו בה שתי וערב--יש להן לאכול מן הענבים, ולשתות מן התירוש:  שהרי הן עושין בענבים וביין.

יד  [יג] פועל שאמר תנו לאשתי ובניי מה שאני אוכל, או שאמר הריני נותן מעט מזה שנטלתי לאכול לאשתי ובניי--אין שומעין לו, שלא זיכתה תורה אלא לפועל עצמו.  אפילו נזיר שהיה עושה בענבים, ואמר תנו לאשתי ובניי--אין שומעין לו.

טו  [יד] פועל שהיה עושה הוא ואשתו ובניו ועבדיו, והתנה עם בעל הבית שלא יאכלו ממה שהן עושין לא הוא ולא הם--הרי אלו אינן אוכלין.  במה דברים אמורים, בגדולים, מפני שיש בהם דעת, והרי מחלו.  ואם היו קטנים, אינו יכול לפסוק עליהן שלא יאכלו, שאינן אוכלין משל אביהן או משל אדוניהם, אלא משל שמיים.