משנה תורה לרמב"ם ספר משפטים הלכות שכירות

הלכות שכירות פרק יא

א  מצות עשה ליתן שכר השכיר בזמנו, שנאמר "ביומו תיתן שכרו" (דברים כד,טו).  ואם איחרו לאחר זמנו--עובר בלא תעשה, שנאמר "ולא תבוא עליו השמש" (שם).  ואין לוקין על לאו זה, שהרי הוא חייב לשלם.

ב  אחד שכר האדם, ואחד שכר הבהמה, ואחד שכר הכלים--חייב ליתן בזמנו; ואם איחר לאחר זמנו, עובר בלא תעשה.  וגר תושב, יש בו משום "ביומו תיתן שכרו" (דברים כד,טו); ואם איחר, אינו עובר בלא תעשה.

ג  [ב] כל הכובש שכר שכיר--כאילו נטל את נפשו ממנו, שנאמר "ואליו, הוא נושא את נפשו" (דברים כד,טו).  ועובר בארבע אזהרות, ועשה:  משום בל תעשוק, ומשום בל תגזול, ומשום "לא תלין פעולת שכיר" (ויקרא יט,יג), ומשום "לא תבוא עליו השמש" (דברים כד,טו), ומשום "ביומו תיתן שכרו" (שם).

ד  איזה הוא זמנו:  שכיר יום גובה כל הלילה, ועליו נאמר "לא תלין פעולת שכיר, איתך--עד בוקר" (ויקרא יט,יג).  ושכיר לילה גובה כל היום, ועליו נאמר "ביומו תיתן שכרו ולא תבוא עליו השמש" (דברים כד,טו).  שכיר שעות של יום גובה כל היום, ושכיר שעות של לילה גובה כל הלילה.  שכיר שבת, שכיר חודש, שכיר שנה, שכיר שבוע--יצא ביום, גובה כל היום; יצא בלילה, גובה כל אותו הלילה.

ה  [ג] נתן טליתו לאומן, גמרה והודיעו--אפילו איחרו עשרה ימים--כל זמן שהכלי ביד האומן, אינו עובר.  נתנה לו בחצי היום--כיון ששקעה עליו חמה, עובר משום בל תלין:  שהקבלנות כשכירות היא, וחייב ליתן בזמנו.

ו  [ד] האומר לשלוחו, צא ושכור לי פועלים--אם אמר להם שכרכם על בעל הבית, שניהם אינן עוברין משום בל תלין:  זה לפי שלא שכרן, וזה לפי שאין פעולתן אצלו.  ואם לא אמר להם שכרכם על בעל הבית, השליח עובר.

ז  אין השוכר עובר אלא בזמן שתבעו השכיר, ולא נתן לו; אבל אם לא תבעו, או שתבעו ולא היה לו מה ייתן לו, או שהמחהו אצל אחר וקיבל--הרי זה פטור.

ח  [ה] המשהה שכר שכיר עד אחר זמנו--אף על פי שכבר עבר בעשה ולא תעשה, הרי זה חייב ליתן מיד.  וכל עת שישהה--עובר על לאו של דבריהם, שנאמר "אל תאמר לריעך, לך ושוב" (משלי ג,כח).

ט  [ו] כל שכיר ששכרו בעדים, ותבעו בזמנו, ואמר בעל הבית נתתי לך שכרך, והשכיר אומר לא נטלתי כלום--תיקנו חכמים שיישבע השכיר בנקיטת חפץ, וייטול כדין כל נשבע ונוטל, מפני שבעל הבית טרוד בפועלין, וזה השכיר נושא נפשו לזה.  אפילו היה השוכר קטן, הרי השכיר נשבע ונוטל.

י  שכרו שלא בעדים--מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם ולא שכרתיך, נאמן לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך; ויישבע בעל הבית היסת שנתן, או שבועת התורה אם הודה במקצת כשאר הטענות.  היה לו עד אחד ששכרו, אינו מועיל כלום.

יא  וכן אם תבעו אחר זמנו--אף על פי ששכרו בעדים--המוציא מחברו, עליו הראיה; ואם לא הביא ראיה, יישבע בעל הבית היסת.  הביא ראיה שתבעו כל זמנו--הרי זה נשבע, ונוטל כל אותו היום של תביעה.

יב  כיצד:  היה עושה עימו ביום שני עד הערב--זמנו כל ליל שלישי, וביום שלישי אינו נשבע ונוטל.  ואם הביא עדים שהיה תובע כל ליל שלישי--הרי זה נשבע ונוטל, כל יום שלישי; אבל מליל רביעי והלאה, המוציא מחברו עליו הראיה.  וכן אם הביא עדים שהיה תובע והולך עד יום חמישי--הרי זה נשבע ונוטל, כל יום חמישי.

יג  [ז] בעל הבית אומר שתיים קצצתי לך, והשכיר אומר לא קצצת לי אלא שלוש--לא תיקנו חכמים שיישבע השכיר כאן, אלא המוציא מחברו עליו הראיה.  ואם לא הביא ראיה--אף על פי שכבר נתן לו השתיים, או שאמר לו הילך--הרי בעל הבית נשבע בנקיטת חפץ; ודבר זה תקנת חכמים הוא, כדי שלא ילך השכיר בפחי נפש.

יד  במה דברים אמורים, בששכרו בעדים, ולא ידעו כמה פסק לו, ותבעו בזמנו.  אבל אם שכרו שלא בעדים, או שתבעו אחר זמנו--יישבע בעל הבית היסת שלא קצץ לו אלא מה שכבר נתן לו, או שלא נשאר לו אצלו אלא זה שאמר לו הילך, כדין כל הטענות.

טו  [ח] הנותן טליתו לאומן, אומן אומר שתיים קצצת לי, והוא אומר אחת--כל זמן שהטלית ביד האומן--אם יכול לטעון שהיא לקוחה בידו, הרי האומן נשבע בנקיטת חפץ ונוטל; ויכול לטעון בשכרו, עד כדי דמיה.  ואם יצאת טלית מתחת ידו, או שאין לו בה חזקה ואינו יכול לטעון שהיא לקוחה בידו--המוציא מחברו, עליו הראיה; ואם לא הביא ראיה--יישבע בעל הטלית היסת, או שבועת התורה אם הודה במקצת כדין כל הטענות, שאין זה כדין השכיר.

טז  [ט] שכיר שבא להישבע--אין מחמירין עליו, ואין מגלגלין עליו כלל; אלא נשבע שלא נטל, וייטול.  ולכל הנשבעין אין מקילין, חוץ מן השכיר שמקילין עליו; ופותחין לו תחילה, ואומרים לו, אל תצער עצמך, הישבע וטול.

יז  אפילו היה שכרו פרוטה אחת, ובעל הבית אומר נתתיה--לא ייטול אלא בשבועה.  וכן כל הנשבע ונוטל, אפילו לא יטעון אלא פרוטה אחת--לא ייטול אותה אלא בשבועה, כעין של תורה.