משנה תורה לרמב"ם  ספר משפטים הלכות שכירות
הלכות שכירות פרק י
א המלווה את חברו על המשכון--בין שהלווהו מעות בין שהלווהו פירות, בין שמישכנו בשעת הלוואתו בין שמישכנו אחר שהלווהו--הרי זה שומר שכר. לפיכך אם אבד המשכון, או נגנב--חייב בדמיו; ואם נאנס המשכון, כגון שנלקח בליסטיס מזויין וכיוצא בו משאר אונסין--יישבע שנאנס, וישלם בעל המשכון את חובו עד פרוטה אחרונה.
ב כל האומר לחברו שמור לי ואשמור לך, הרי זו שמירה בבעלים. אמר לו שמור לי היום ואשמור לך למחר, השאילני היום ואשאילך למחר, שמור לי היום ואשאילך למחר, השאילני היום ואשמור לך למחר--כולן נעשו שומרי שכר זה לזה.
ג כל האומנין שומרי שכר. וכולן שאמרו טול את שלך והבא מעות, או שאמר לו גמרתיו, ולא לקחו הבעלים את הכלי--הרי האומן שומר חינם; אבל אם אמר האומן הבא מעות, וטול את שלך--עדיין הוא נושא שכר, כשהיה.
ד נתן לאומנין לתקן, וקילקלו--חייבין לשלם. כיצד: נתן לחרש שידה תיבה ומגדל לקבוע בהן מסמר, ושיברן, או שנתן לו עצים לעשות מהן שידה תיבה ומגדל, ועשה מהן שידה תיבה ומגדל ונשברו אחר שנעשו--משלם לו דמי תיבה שידה ומגדל, שאין האומן קונה שבח הכלי.
ה נתן צמר לצבע, והקדיחתו יורה--נותן לו דמי צמרו. צבעו כעור, או שנתן לו לצובעו אדום וצבעו שחור, שחור וצבעו אדום, נתן עצים לחרש לעשות מהן כיסא נאה, ועשה כיסא רע או ספסל--אם השבח יתר על ההוצאה, נותן לו בעל הכלי את ההוצאה; ואם ההוצאה יתרה על השבח, נותן לו את השבח בלבד. אמר בעל הכלי איני רוצה בתקנה זו, אלא תן לי דמי הצמר או דמי העצים--אין שומעין לו. וכן אם אמר האומן הא לך דמי צמרך או דמי עצך, ולך--אין שומעין לו: שאין האומן קונה בשבח כלי שעשה.
ו [ה] המוליך חיטין לטחון, ולא לתתן ועשאן סובין או מורסן, נתן קמח לנחתום, ועשאו פת נפולין, בהמה לטבח, וניבלה--חייבין לשלם דמים, מפני שהן נושאי שכר. לפיכך אם היה טבח מומחה, ושחט בחינם--פטור מלשלם; ואם אינו מומחה--אף על פי שהוא בחינם, חייב לשלם.
ז וכן המראה דינר לשולחני, ואמר לו יפה הוא ונמצא רע--אם בשכר ראהו--חייב לשלם, אף על פי שהוא בקי ואינו צריך להתלמד. ואם בחינם ראהו, פטור: והוא שיהיה בקי, שאינו צריך להתלמד; ואם אינו בקי--חייב לשלם, אף על פי שהוא בחינם. והוא שיאמר לשולחני, עליך אני סומך, או שהיו הדברים מראין שהוא סומך על ראייתו, ולא יראה לאחרים.
ח טבח שעשה בחינם וניבל, וכן שולחני שאמר יפה ונמצא רע, וכל כיוצא בהן--עליהן להביא ראיה, שהן מומחין; ואם לא הביאו ראיה, משלמין.
ט [ו] מקומות שנהגו שיהיה הנוטע אילנות נוטל חצי השבח, ובעל הקרקע חצי, ונטע והשביח, ונטע והפסיד--מחשבין לו חצי השבח שיש לו, ומנכין ממנו מה שהפסיד, ונוטל השאר. ואפילו התנה על עצמו, שאם הפסיד לא ייטול כלום--הרי זו אסמכתא, ואין מנכין לו אלא מה שהפסיד.
י היה מנהגם שייטול הנוטע מחצה, ובעל הקרקע מחצה, וכך היה מנהגם שייטול האריס שליש--אם נטע הנוטע והשביח ורצה להסתלק, שנמצא בעל הקרקע צריך להוריד לה אריס--הרי בעל הקרקע מוריד עריס, וייטול בעל הקרקע חצייו, ולא יפסיד מחלקו כלום; וייטול האריס שליש; והשתות הנשאר יהיה של נוטע, שהרי סילק עצמו ברצונו.
יא [ז] הנוטע אילנות לבני המדינה שהפסיד, וכן טבח של בני העיר שניבל הבהמות, והמקיז דם שחבל, והסופר שטעה בשטרות, ומלמד תינוקות שפשע בתינוקות ולא לימד, או לימד בטעות, וכל כיוצא באלו האומנים שאי אפשר שיחזור ההפסד שהפסידו--מסלקין אותן בלא התראה: מפני שהן כמותרין ועומדין, עד שישתדלו במלאכתן, הואיל והעמידו אותן הציבור עליהן.
|
