משנה תורה לרמב"ם ספר משפטים הלכות שכירות

הלכות שכירות פרק ט

א  השוכר את הפועלים, ואמר להם להשכים ולהעריב--מקום שנהגו שלא להשכים ולא להעריב, אינו יכול לכופן.  מקום שנהגו לזון, יזון; לספק בתמרים או בגרוגרות וכיוצא בהן לפועלים, יספק.  הכול כמנהג המדינה.

ב  השוכר את הפועל, ואמר לו כאחד וכשניים מבני העיר--רואין הפחות שבשכירות והיתר שבשכירות, ומשמנין ביניהן.

ג  אמר לשלוחו צא ושכור לי פועלים בשלושה, והלך ושכרן בארבעה--אם אמר להם השליח שכרכם עליי--נותן להם ארבעה, ונוטל מבעל הבית שלושה; ומפסיד אחד מביתו.  אמר להם שכרכם על בעל הבית, נותן להם בעל הבית כהלכת המדינה.

ד  היה במדינה מי שנשכר בשלושה, ומי שנשכר בארבעה--אינו נותן להם אלא שלושה, ויש להן תרעומת על השליח.  במה דברים אמורים, בשאין מלאכתן ניכרת.  אבל הייתה מלאכתן ניכרת, והרי היא שווה ארבעה--נותן להם בעל הבית ארבעה:  שאילו לא אמר להם שלוחו ארבעה, לא טרחו ועשו שווה ארבעה.

ה  אמר לו בעל הבית, שכור לי בארבעה ארבעה, והלך השליח ושכר בשלושה שלושה--אף על פי שהרי מלאכתן שווה ארבעה--אין להם אלא שלושה, שהרי קיבלו על עצמן; ויש להם תרעומת על השליח.

ו  אמר לו בעל הבית בשלושה, והלך השליח ואמר להם בארבעה, ואמרו לו, כמה שאמר בעל הבית--אין דעתם אלא שייתן בעל הבית יתר על ארבעה.  לפיכך שמין מה שעשו--אם שווה ארבעה, נוטלין ארבעה מבעל הבית; ואם אינו ידוע או אינו שווה, אין להם אלא שלושה.

ז  אמר לו בעל הבית בארבעה, והלך השליח ואמר להם בשלושה, ואמרו לו, כמה שאמר בעל הבית--אף על פי שמלאכתן שווה ארבעה, אין להם אלא שלושה:  שהרי שמעו שלושה, וקיבלו עליהם.

ח  [ד] השוכר את הפועלים, והטעו את בעל הבית, או בעל הבית הטעה אותם--אין להם זה על זה אלא תרעומת.  במה דברים אמורים, שלא הלכו.  אבל הלכו החמרין, ולא מצאו תבואה, פועלים, ומצאו שדה כשהיא לחה, או ששכרן להשקות השדה, ומצאוה שנתמלאת מים--אם ביקר בעל הבית מלאכתו מבערב, ומצאה צריכה פועלים--אין לפועלים כלום:  מה בידו לעשות.  ואם לא ביקר, נותן להם שכרן כפועל בטיל--שאינו דומה הבא טעון לבא ריקן, ועושה מלאכה לבטיל.  במה דברים אמורים, שלא התחילו במלאכה.  אבל אם התחיל הפועל במלאכה, וחזר בו בחצי היום--חוזר:  שנאמר "כי לי בני ישראל, עבדים--עבדיי הם" (ויקרא כה,נה), ולא עבדים לעבדים.

ט  וכיצד דין הפועל שחזר בו אחר שהתחיל--שמין לו מה שעשה, ונוטל.  ואם קבלן הוא, שמין לו מה שעתיד לעשות:  בין שהוזילו לו בעת ששכרן, בין לא הוזילו, בין שהוזלה המלאכה אחר כן, בין לא הוזלה--שמין לו מה שעתיד לעשות.

י  כיצד:  קיבל ממנו קמה לקצור בשתי סלעים, קצר חצייה והניח חצייה, בגד לארוג בשתי סלעים, ארג חצייו והניח חצייו--שמין להן מה שעתיד לעשות.  אם היה שווה שישה דינרין--נותן לו שקל, או יגמרו את מלאכתן.  ואם היה הנשאר יפה שני דינרין--אינו נותן להן אלא סלע, שהרי לא עשו אלא חצי מלאכה.

יא  במה דברים אמורים, בדבר שאינו אבוד.  אבל בדבר האבוד--כגון פשתנו לעלות מן המשרה, או ששכר חמור להביא חלילין למת או לכלה וכל כיוצא בהן--אחד פועל ואחד קבלן, אינו יכול לחזור בו אלא אם כן נאנס, כגון שחלה, או שמע שמת לו מת.  ואם לא נאנס, וחזר בו--שוכר עליהן או מטען.

יב  כיצד מטען:  אומר להם סלע קצצתי לכם, בואו וטלו שתיים, עד שיגמרו מלאכתן; ולא ייתן להם אלא מה שפסק תחילה.  ואפילו נתן להם השתיים, מחזיר מהן התוספת.

יג  כיצד שוכר עליהן:  שוכר פועלים אחרים, וגומרים מלאכתן שלא תאבד; וכל שיוסיף לאלו הפועלין האחרים על מה שפסק לראשונים, נוטל מן הראשונים.  ועד כמה, עד כדי שכרן של ראשונים.  ואם היה להם ממון תחת ידו--שוכר להשלים המלאכה עד ארבעים חמישים זוז בכל יום לכל פועל, אף על פי ששכר הפועל שלוש או ארבע.  במה דברים אמורים, בזמן שאין שם פועלים לשכור בשכרן להשלים המלאכה.  אבל אם יש שם פועלים לשכור בשכרן, ואמרו לו צא ושכור מאלו והשלם מלאכתך ולא תאבד--בין שוכר בין קבלן--אין לו עליהן אלא תרעומת; ושמין לשוכר מה שעשה, ולקבלן מה שעתיד לעשות.

יד  [ה] השוכר את הפועל, ונאחז לעבודת המלך--לא יאמר לו הריני לפניך, אלא נותן לו שכר מה שעשה.

טו  [ו] השוכר את הפועל להשקות את השדה מזה הנהר, ופסק הנהר בחצי היום--אם אין דרכו להיפסק, אין להן אלא שכר מה שעשו; וכן אם דרכו שיפסיקו אותו בני העיר, והפסיקוהו בחצי היום--אין להן אלא שכר מה שעשו:  שהרי ידעו הפועלים דרכו של נהר זה.  ואם דרכו להיפסק מאליו--נותן להם שכר כל היום, מפני שהיה לו להודיעם.  שכרן להשקות השדה, ובא המטר והשקה--אין להן אלא מה שעשו; בא הנהר והשקה--נותן להן כל שכרן, מן השמיים נסתייעו.

טז  במה דברים אמורים, בפועל.  אבל מי שפסק עם אריסו שאם ישקה שדה זו ארבעה פעמים, ייטול חצי הפירות, וכל האריסין שהן משקין שני פעמים, אינן נוטלין אלא רביע הפירות, ובא המטר, ולא הוצרך לדלות ולהשקות--נוטל חצי הפירות כמו שפסק עימו:  שהאריס כשותף, אינו כפועל.

יז  [ז] השוכר את הפועל לעשות מלאכה כל היום, ושלמה המלאכה בחצי היום--אם יש לו מלאכה אחרת כמותה או קלה ממנה, עושה שאר היום; ואם אין לו מה יעשה, נותן לו שכרו כפועל בטיל.  ואם היה מן הכופריים עובדי אדמה, וכיוצא בהן שדרכן לטרוח הרבה, ואם לא יתעסק במלאכה, יחלה--הרי זה נותן לו כל שכרו.

יח  [ח] השוכר את הפועל להביא שליחות ממקום למקום, והלך ולא מצא שם מה יביא--נותן לו שכרו מושלם.  שכרו להביא קנים לכרם, והלך ולא מצא ולא הביא--נותן לו שכרו שלם.  שכרו להביא פירות לחולה, והלך ומצאו שמת או הבריא--לא יאמר לו טול מה שהבאת בשכרך, אלא נותן לו כל שכרו.  וכן כל כיוצא בזה.

יט  [ט] השוכר את הפועל לעשות עימו בשלו, והראהו בשל חברו--נותן לו כל שכרו, וחוזר ולוקח מחברו מה שנהנה בזו המלאכה.

כ  [י] השוכר את הפועל לעשות עימו בתבן ובקש וכיוצא בהן, ואמר לו טול מה שעשית בשכרך--אין שומעין לו.  ואם משקיבל עליו אמר לו, הא לך שכרך ואני אטול את שלי--אין שומעין לו.

כא  [יא] מציאת הפועל לעצמו, אף על פי שאמר לו עשה עימי מלאכה היום, ואין צריך לומר אם אמר לו עדור עימי היום, נכש עימי היום; אבל אם שכרו ללקט מציאות, כגון שחסר הנהר ושכרו ללקט הדגים הנמצאין באגם--הרי מציאתו לבעל הבית, ואפילו מצא כיס מלא דינרין.