משנה תורה לרמב"ם ספר משפטים הלכות שכירות

הלכות שכירות פרק ה

א  השוכר את הבהמה, וחלתה או נשתטת, או נלקחה לעבודת המלך--אף על פי שאין סופה לחזור--אם נלקחה דרך הליכתה, הרי המשכיר אומר לשוכר הרי שלך לפניך; וחייב ליתן לו שכרו משלם.  במה דברים אמורים, בששכרה לשאת עליה משאוי שאפשר להשליכו בלא הקפדה.  אבל אם שכרה לרכוב עליה, או לשאת עליה כלי זכוכית וכיוצא בהן--חייב להעמיד לו חמור אחר, אם שכר ממנו חמור; ואם לא העמיד--יחזיר השכר, ויחשב עימו על שכר מה שהלך בה.

ב  מתה הבהמה או נשברה, בין ששכרה לשאת בין ששכרה לרכוב--אם אמר לו חמור סתם אני משכיר לך, חייב להעמיד לו חמור אחר מכל מקום; ואם לא העמיד--יש לשוכר למכור הבהמה וליקח בה בהמה אחרת, או שוכר בדמיה אם אין בדמים ליקח, עד שיגיע למקום שפסק עימו.

ג  אמר לו חמור זה אני שוכר לך--אם שכרה לרכוב עליה, או לכלי זכוכית, ומתה בחצי הדרך--אם יש בדמיה ליקח בהמה אחרת, ייקח.  ואם אין בדמים ליקח, שוכר אפילו בדמי כולה, עד שיגיע למקום שפסק עימו.  ואם אין בדמים, לא ליקח ולא לשכור--נותן לו שכרו של חצי הדרך, ואין לו עליו אלא תרעומת.  שכרה למשא--הואיל ואמר לו חמור זה, ומת בחצי הדרך, אינו חייב להעמיד לו אחר, אלא נותן לו שכרו של חצי הדרך ומניח לו נבילתו.

ד  [ג] השוכר את הספינה, וטבעה לה בחצי הדרך--אם אמר לו ספינה זו אני משכיר לך, ושכרה השוכר להוליך בה יין סתם--אף על פי שנתן לו השכר, יחזיר כל השכר:  שהרי זה אומר לו, הבא לי הספינה עצמה ששכרתי, שהקפדה גדולה יש בספינה זו, ואני אביא יין מכל מקום ואוליך בה.

ה  אמר לו ספינה סתם אני משכיר לך, ושכרה השוכר להוליך בה יין זה--אף על פי שלא נתן לו מן השכר כלום, חייב ליתן כל השכר:  שהרי אומר לו הבא לי היין עצמו, ואני אביא לך ספינה מכל מקום ואוליכו.  אבל צריך לנכות לו כדי הטורח של חצי הדרך, שאינו דומה המיטפל בהולכת הספינה ליושב ובטיל.

ו  אמר לו ספינה זו אני משכיר לך, ושכרה השוכר להוליך בה יין זה--אם נתן השכר, אינו יכול להחזירו; ואם לא נתן, לא ייתן:  שאין זה יכול להביא הספינה עצמה, ולא זה יכול להביא היין עצמו.  שכר ספינה סתם, ליין סתם--הרי אלו חולקין השכר.

ז  [ד] השוכר את הספינה, ופרקה בחצי הדרך--נותן לו שכר כל הדרך.  ואם מצא השוכר מי שישכיר אותה לו עד המקום שפסק, שוכר; ויש לבעל הספינה עליו תרעומת.

ח  וכן אם מכר כל הסחורה שבספינה לאיש אחר בחצי הדרך, וירד הוא, ועלה הלוקח--נוטל שכר חצי הדרך מן הראשון, ושכר החצי מזה האחרון; ויש לבעל הספינה עליו תרעומת, מפני שגורם לו לסבול דעת איש אחר שעדיין לא הורגל בו.  וכן כל כיוצא בזה.

ט  [ה] מכאן אני אומר, שהמשכיר בית לחברו עד זמן קצוב, ורצה השוכר להשכיר הבית לאחר עד סוף זמנו--משכיר, אבל לאחרים שהן כמניין בני ביתו; אם היו ארבעה, לא ישכור לחמישה:  שלא אמרו חכמים אין השוכר רשאי להשכיר, אלא במיטלטלין, שהרי אומר לו, אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר.  אבל בקרקע או בספינה, שהרי בעלה עימה, אין אומרין כן.

י  וכן אני אומר, אם אמר לו בעל הבית לשוכר, למה תטרח ותשכיר ביתי לאחרים, אם לא תרצה לעמוד בו, צא והניחו ואתה פטור משכירותו--אינו יכול להשכירו לאחר:  שזה ב"אל תמנע טוב, מבעליו" (משלי ג,כז); עד שאתה משכירו לאחר, הנח לזה ביתו.  ויש מי שהורה שאינו יכול להשכירו לאחר כלל, וייתן שכרו עד סוף זמנו; ולא ייראה לי שזה דין אמת.

יא  [ו] בית זה אני משכיר לך, ואחר שהשכירו לו, נפל--אינו חייב לבנותו; אלא מחשב עימו על מה שנשתמש בו, ומחזיר לו שאר השכירות.  אבל אם סתרו--חייב להעמיד לו בית אחר, או ישכור לו כמותו.  וכן אם חזר אחר שהשכירו לזה, והשכירו או מכרו לגוי או אנס, שהפקיע שכירות הראשון--הרי זה חייב להשכיר לו בית אחר כמותו.  וכן כל כיוצא בזה.

יב  [ז] השכיר לו בית סתם, ואחר שנתן לו בית, נפל--חייב לבנותו, או ייתן לו בית אחר; ואם היה קטן מן הבית שנפל, אין השוכר יכול לעכב עליו--והוא שיהיה קרוי בית, שלא השכיר לו אלא בית סתם.  אבל אם אמר לו, בית כזה אני משכיר לך--חייב להעמיד לו בית כמידת אורכו ומידת רוחבו של בית זה שהראהו; ואינו יכול לומר לו, לא היה עניין דבריי אלא שיהיה קרוב לנהר או לשוק או למרחץ כזה, אלא חייב להעמיד לו בית כמידתו וכצורתו.  לפיכך אם היה קטן, לא יעשנו גדול; גדול, לא יעשנו קטן; אחד, לא יעשנו שניים; שניים, לא יעשנו אחד.  ולא יפחות מן החלונות שהיו בו, ולא יוסיף עליהן, אלא מדעת שניהם.

יג  [ח] המשכיר עלייה סתם, חייב להעמיד לו עלייה.  אמר לו עלייה זו שעל גבי בית זה אני משכיר לך, הרי שיעבד הבית לעלייה.  לפיכך אם נפחתה העלייה בארבעה טפחים או יתר, חייב המשכיר לתקן; ואם לא תיקן--הרי השוכר יורד ודר בבית עם בעל הבית, עד שיתקן.

יד  היו שתי עלייות זו על גבי זו, ונפחתה העליונה--דר בתחתונה.  נפחתה התחתונה--הרי זה ספק אם ידור בעליונה, או בבית; לפיכך לא ידור.  ואם דר, אין מוציאין אותו משם.

טו  מעשה באחד שאמר לחברו, דלית זו שעל גבי הפרסק הזה אני משכיר לך, ונעקר אילן הפרסק ממקומו.  ובא מעשה לפני חכמים ואמרו לו, חייב אתה להעמיד הפרסק כל זמן שהדלית קיימת.  וכן כל כיוצא בזה.