משנה תורה לרמב"ם ספר משפטים הלכות שכירות

הלכות שכירות פרק ד

א  השוכר את החמור להוליכה בהר, והוליכה בבקעה--אם הוחלקה--פטור, אף על פי שעבר על דעת הבעלים.  ואם הוחמה, חייב.  שכרה להוליכה בבקעה, והוליכה בהר--אם הוחלקה--חייב, שהתקלות בהר יתר מן הבקעה.  ואם הוחמה--פטור, שחמימות בבקעה יתר מן ההר מפני הרוח שמנשבת בראשי ההרים; ואם הוחמה מחמת המעלה, חייב.  וכן כל כיוצא בזה.

ב  וכן השוכר את הפרה לחרוש בהר, וחרש בבקעה, ונשבר הקנקן, והוא הכלי שחורש בו--הרי השוכר פטור; ודין בעל הפרה, עם האומנין שחרשו.  וכן אם לא שינה על דעת הבעלים, ונשבר הקנקן--דין בעל הפרה, עם האומנין.  שכרה לחרוש בבקעה, וחרש בהר, ונשבר הקנקן--השוכר חייב; ודינו של שוכר, עם האומנין.

ג  [ב] ומה הוא דין האומנין ששיברו בעת חרישה, משלמין.  מי משלם:  זה האוחז את הכלי בעת החרישה; ואם הייתה השדה מעלות מעלות--שניהם חייבין בדמי הקנקן, המנהיג אותה במלמד והאוחז את הכלי.

ד  שכרה לדוש בקטנית, ודש בתבואה והוחלקה--פטור.  בתבואה, ודש בקטנית--חייב, שהקטנית מחלקת.

ה  מעשה באחד שהשכיר חמור לחברו, ואמר לו לא תלך בו בדרך נהר פקוד שהמים מצויין שם, אלא בדרך נרש שאין שם מים; הלך בדרך נהר פקוד, ומת החמור, ולא היו שם עדים שמעידין באיזה דרך הלך, אלא הוא מעצמו אמר בנהר פקוד הלכתי ולא היו שם מים, ומחמת עצמו מת.  ואמרו חכמים, הואיל ויש שם עדים ומעידין שהמים בנהר פקוד מצויין--חייב לשלם, שהרי שינה על דעת הבעלים; ואין אומרים, מה לי לשקר במקום שיש עדים.

ו  [ד] השוכר את הבהמה להביא עליה מאתיים ליטרין של חיטים, והביא מאתיים ליטרין של שעורים ומתה--חייב:  מפני שהנפח קשה למשאוי, והשעורין יש להן נפח.  וכן אם שכרה להביא עליה תבואה, והביא במשקלה תבן.  אבל אם שכרה להביא עליה שעורים, והביא במשקלן חיטים ומתה--פטור.  וכן כל כיוצא בזה.

ז  [ה] שכר את הבהמה לרכוב עליה איש, לא ירכיב עליה אישה.  שכרה לרכוב עליה אישה, מרכיב עליה איש; ומרכיב עליה כל אישה, בין קטנה בין גדולה, ואפילו מעוברת שהיא מניקה.

ח  [ו] השוכר את הבהמה לשאת עליה משקל ידוע, והוסיף על משאו--אם הוסיף חלק משלושים על השיעור שפסק עימו ומתה--חייב; פחות מכאן--פטור, אבל נותן הוא שכר התוספת.  שכר סתם, אינו נושא אלא במשקל הידוע במדינה לאותה בהמה.  ואם הוסיף חלק משלושים, כגון שדרכה לשאת שלושים וטען עליה שלושים ואחד, ומתה או נשברה--חייב.

ט  וכן ספינה שהוסיף בה אחד משלושים על משאה, וטבעה--חייב לשלם דמיה.  [ז] הכתף שהוסיף על משאו קב אחד, והוזק במשא זה--חייב בנזקיו:  שאף על פי שהוא בן דעת, והרי הוא מרגיש בכובד המשא, ועלה על ליבו, שמא מחמת חולייו הוא זה הכובד.

י  [ח] השוכר את החמור לרכוב עליה--יש לו להניח עליה כסותו ולגינו ומזונותיו של אותה הדרך, לפי שאין דרך השוכר לחזר בכל מלון ומלון לקנות מזונות; יתר על זה, הרי מעכב עליו בעל החמור.

יא  וכן יש לבעל החמור להניח עליה שעורים ותבן, ומזונות של אותו היום; יתר על זה, השוכר מעכב עליו, מפני שאפשר לו לקנות בכל מלון ומלון.  לפיכך אם אין שם מצוי מאיין יקנה--מניח עליו מזונותיו, ומזונות בהמתו של כל הדרך.

יב  וכל אלו הדברים בשוכר סתם, במקום שאין מנהג ידוע; אבל במקום שיש מנהג, הכול לפי המנהג.