משנה תורה לרמב"ם ספר קניין הלכות שלוחין ושותפין

הלכות שלוחין ושותפין פרק י

א  שותף שטען על חברו שכך היה תנאי בינינו, והלה אומר לא היה תנאי זה מעולם, או שטען שהקרן שלי היה כך וכך, והלה אומר אינו אלא פחות מזה, או שטען שכבר נתתי לך מן השותפות, והלה אומר לא לקחתי, או שטען שסחורה זו משלי, והלה אומר משל אמצע, וכל כיוצא בטענות אלו--הרי הרשות ביד התובע בשבועה.

ב  כיצד:  אם רצה התובע שלא ישביע השותף שבועת השותפין, וישביעו היסת על הטענה שכופר בה ואומר לא היו דברים מעולם--הרי זה משביעו.  ואם רצה--מגלגל עליו כל אלו הדברים בשבועת השותפין, ומשביעו בטענת ספק שלא גזלתני כלום כל ימי השותפות, ושהיה בינינו תנאי כך וכך, ושזו הסחורה שלך, ושנתת לי כך וכך; וכל כיוצא בזה.

ג  [ב] התובע שותפו להשביעו שבועת השותפין, הנתבע אומר כבר חלקנו ולא נשאר לך אצלי כלום, והתובע אומר עדיין לא חלקנו ולא עשינו חשבון, או שאמר התובע חלקנו על מנת שנשביע אותך שבועת השותפין בכל עת שנרצה ועדיין לא נשבעת, ואתה מדחה אותי מיום ליום--אינו יכול להשביעו בטענת ספק.

ד  אפילו אמר הנתבע כן חלקנו ונשאר לך אצלי, וזה הנשאר אינו אלא חוב שזקפתו עליי, או פיקדון הנחתו אצלי--אף על פי שיש עדים שהיה שותפו, אינו יכול להשביעו בטענת ספק, ואינו יכול להשביעו היסת שכבר חלקו או שלא נשתתפו מעולם, ואפילו על ידי גלגול:  לפי שאין משביעין היסת ולא מגלגלין, אלא על טענה שאם יודה בה יהיה חייב לשלם ממון; אבל דבר שאפילו הודה בו, אינו חייב אלא שבועה--אינו נשבע עליו, ואפילו על ידי גלגול.  וכזה הורו כל הגאונים בעלי הוראה.

ה  [ג] טען שעדיין שותפי אתה ונשאר לי אצלך כך וכך, וזה אומר כבר חלקנו ולא נשאר לך אצלי כלום, או לא היית שותפי מעולם--הרי הנתבע נשבע היסת שאין לו בידו כלום, ומגלגל עליו שלא גזלתני כלום מעולם; ואינו מגלגל עליו שלא היית שותפי או שכבר חלקנו, מן הטעם שביארנו.

ו  [ד] טען שעדיין שותפין אנחנו ויש לי להשביעך בטענת ספק, והלה אומר לא נשתתפנו מעולם, והביא התובע עדים שהיה שותפו, וחזר הנתבע אחר כך ואמר חלקנו--אין שומעין לו:  שהרי הוחזק כפרן לשבועה זו, ויישבע שבועת השותפין.  וכן כל כיוצא בזה.

ז  [ה] ראובן שהטיל לכיס ארבע מאות דינרים, והטיל שמעון מאתיים, ונשתתפו ונשאו ונתנו ביחד, והרי הממון כולו ביד ראובן, וטען ראובן שפחת כל הקרן חמש מאות דינרין--אין אומרים יישבע ראובן שבועת השותפין שפחתו כך, וישלם שמעון חמישים מביתו, אלא יישבע ראובן שבועת השותפין, וילך במנה שבידו בלבד ולא ישלם שמעון כלום.

ח  טען ראובן ששמעון ידע בוודאי בפחת זה שפחתו, יגלגל על שמעון שאינו יודע בוודאי סכום הפחת הזה; ואם לא נתעסק שמעון בשותפות זו כלל--יישבע שמעון היסת שאינו יודע בוודאי בזה ההפסד, וייפטר.

ט  ולא עוד אלא אם היה זה המנה הנשאר ביד שמעון, חולקים אותו בשווה:  שאין השותף מן הנשבעין ונוטלין, כדי שיישבע וייטול מה שביד חברו, אלא נשבע ונפטר, או נוטל מדבר שהוא תחת ידו.  והיזהר בדין זה, שכבר טעו בו בעלי הוראה.

י  [ו] טען שמעון שיש ללוי עליי חוב בזו השותפות מנה--אם היה בידו כדי החוב, והיה יכול ליתנו ללוי--נאמן; ונותנין החוב, ואחר כך מחשבין.  ואם אין בידו ליתן, אינו נאמן להוציא מיד ראובן או מן הסחורה הידועה לשותפות--שמא קנוניה הם עושין שמעון ולוי, על נכסי ראובן.  ואפילו הייתה המלווה בשטר, אין ראובן חייב לשלם ממנה כלום.

יא  אבל אם טען שמעון שראובן יודע בוודאי שזה החוב שעליי מחמת השותפות הוא, והחוב אצלנו הוא--יישבע ראובן היסת או על ידי גלגול, שאינו יודע שחוב זה אצלנו; וישלם שמעון החוב משלו.

יב  וכן אם יצא שטר חוב על לוי בשם שמעון במאה דינרין מממון השותפות, ואמר שמעון נפרעתי והחזרתי לכיס, או שאמר שמעון קבעתי לו זמן לשנה או לשתיים--אינו נאמן, שמא קנוניה הוא עושה על נכסי ראובן.

יג  וכיצד דנין בדין זה, לוי כבר נפטר בהודאת שמעון; ואם לא הביא שמעון ראיה--ישלם מביתו, ויתבע לוי בסוף זמן שאמר.  וכן כל כיוצא בזה.