משנה תורה לרמב"ם ספר קניין הלכות שלוחין ושותפין

הלכות שלוחין ושותפין פרק ח

א  הנותן ביצים לבעל התרנגולים להושיב התרנגולים עליהן עד שייצאו האפרוחים, ויגדל אותן בעל התרנגולים, ויהיה הריוח ביניהם--צריך להעלות לו שכרו כפועל בטיל.

ב  וכן השם עגלים וסייחים על הרועה להיות מתעסק בהן עד שיגדלו, והשכר לאמצע--חייב להעלות לו שכרו כפועל בטיל בכל יום; ומגדלין אותן עד שיהיו העגלים בני שלוש שנים, והחמור עד שתהיה טוענת.  ואינו יכול למכור שלא מדעת חברו בתוך זמן זה.  וכן השם בהמה על המפטם להיות מפטם אותה, והשכר לאמצע--צריך ליתן לו שכר עמלו כפועל בטיל; ואם אמר לו הרי הראש או האליה שלך בעמלך יתר על מחצית השכר, מותר.  היו למפטם בהמות אחרות שמפטם אותם עם זו השומה אצלו, וכן אם היו לו עגלים וסייחין אחרים או ביצים אחרות שלו--הואיל והוא מתעסק בשלו ובשל חברו--אפילו לא העלה לו אלא דבר מועט בכל ימי השותפות הזאת, דייו; וחולק בשכר בשווה.  ואם היה אריסו--הואיל והוא מיטפל בשלו ובשל בעל השדה, אינו צריך להעלות לו כלום.

ג  [ב] השם עגלים וסייחין או הושיב תרנגולים או שם בהמה על הפטם למחצית שכר, ולא העלה לו שכר--הרי דינו כדין העסק של מעות:  רואין בכמה שמו הבהמות או הביצים, וכמה הרוויחו; ונוטל המתעסק שני שלישי השכר.  ואם הפסידו, משלם שליש ההפסד.

ד  [ג] שמין פרה וחמור וכל דבר שדרכו לעשות ולאכול, ויהיה השכר לאמצע בשווה:  שאף על פי שזה מתעסק, הרי יש לו ריוח אחר לעצמו בעבודת הבהמה, שהרי שוכר אותה או עובד בה, ונהנה בשכרה ובעבודתה.  ואין שמין עגל עם אימו, ולא סייח עם אימו--שהעגל והסייח אינו עושה כלום, ויש בו עסק.

ה  [ד] השם בהמה לחברו, עד מתיי חייב להיטפל בה:  באתונות, שמונה עשר חודש; ובגידרות, והן הצאן והבקר--עשרים וארבעה חודש.  ואם בא לחלוק בתוך זמן זה--חברו מעכב עליו, מפני שנשתתפו סתם.

ו  לפי שאינו דומה טיפולה של שנה ראשונה, שהוא מרובה והריוח מועט שאינה משתמנת בתחילה אלא בקושי, לטיפולה של שנה האחרת, שהוא מועט והריוח מרובה שהרי היא משתמנת הרבה ומוספת בכל יום; לפיכך מעכב עליו, עד סוף שנה שנייה.

ז  ילדה הבהמה השומה אצלו, הרי הוולד מכלל הריוח לאמצע.  ומקום שנהגו לגדל הוולדות, יגדלו ואחר כך יימכרו.  ומקום שנהגו שלא לגדל, חייב המתעסק להיטפל בוולדות בדקה שלושים יום ובגסה חמישים יום; וחולקין.

ח  רצה להיטפל בהן יתר על זמן זה, שם אותן בפני שלושה ביום שלושים וביום חמישים.  וכל שירוויחו אחר כך--ייטול המתעסק שלושה חלקים, וחברו רביע הריוח:  שהרי יש לו חצי הוולד, ומפני שנתעסק בחצי של חברו נוטל חצי אותו החצי; הרי שלושה רבעים.  ואם לא התנה כן בפני שלושה--הרי מחל, והוולדות ביניהן בשווה כמות שהן.

ט  מקום שנהגו להעלות שכר כתף למעות העסק--מעלין, ויהיה כל השכר שנוטל המתעסק בשכר שנושא על כתפו בכלל שכר המעות; וכן אם דרכן להעלות שכר הבהמה, מעלין.  מקום שנהגו להעלות ולדות בשכר עמלו, מעלין.  וכל המתעסק או המשתתף סתם, לא ישנה ממנהג המדינה.

י  [ה] ראובן שהייתה לו שדה, והוריד שמעון לתוכה לזורעה או לנוטעה ולהוציא עליה הוצאות ולמכור הפירות, וכל היתר על ההוצאה יהיה ביניהם--בין שהתנו שיחלקו בשווה, בין שהתנו שייטול ראובן יתר, בין שהייתה ההוצאה כולה משל ראובן, בין שהייתה משל שמעון--כל זה מותר, ואין כאן אבק ריבית.  ושמעון המיטפל בעבודת הארץ ובהוצאה ובמכירת הפירות, הוא הנקרא עריס.

יא  עריס אומר למחצה ירדתי, ובעל השדה אומר לשליש הורדתיו--הולכין אחר מנהג המדינה; וזה שטען שלא כמנהג, עליו להביא ראיה.

יב  [ו] בעל שהוריד עריסין בנכסי אשתו, וגירשה--אם היה הבעל עריס--הואיל ונסתלק בעל, נסתלקו הם, ואין להם מן ההוצאה, אלא שיעור השבח ובשבועה.  ואם אין הבעל עריס--על דעת הארץ ירדו, ושמין להם כעריס.

יג  [ז] האחין או שאר היורשין שלא חלקו ירושת מורישן, אלא כולן משתמשין בה ביחד--הרי הן כשותפין לכל דבר ודבר.

יד  אחד מן האחין או מן השותפין שנפל לאומנות המלך, הריוח לאמצע.  חלה אחד מהן, ונתרפא--נתרפא מן האמצע; ואם חלה בפשיעה, כגון שהלך בשלג, או בחמה בימי החום, עד שחלה, וכן כל כיוצא בזה--הרי זה מתרפא משל עצמו.