משנה תורה לרמב"ם ספר קניין הלכות שלוחין ושותפין

הלכות שלוחין ושותפין פרק ו

א  שניים שהן נושאין ונותנין בממון השותפות--אף על פי שהממון של אחד מהן, הרי זו נקראת שותפות; ואם פחתו או הותירו, הרי הוא לאמצע.  ויש להם להתנות בשכר ובהפסד, כל מה שירצו כמו שביארנו.

ב  אבל אם היה האחד בלבד הוא שנושא ונותן בממון השיתוף--אף על פי שהממון של שניהם, הרי זו השותפות נקראת עסק; וזה הנושא ונותן נקרא מתעסק, שהרי הוא לבדו מתעסק במשא ומתן, ושותפו שאינו נושא ונותן, נקרא בעל המעות.

ג  [ב] תיקנו חכמים שכל הנותן מעות לחברו להתעסק בהן--יהיה חצי הממון בתורת הלוואה, והרי המתעסק חייב באחריותו אף על פי שאבד באונס.  והחצי האחר בתורת פיקדון, והרי הוא באחריות בעל המעות, ואם אבד או נגנב החצי של פיקדון, אין המתעסק חייב לשלם; ולפיכך יהיה שכר זה החצי אם הרוויחו, של בעל המעות.

ד  ולפי תקנה זו, אי אפשר שיהיה השכר או ההפסד של כל הממון לאמצע בשווה:  שאם אתה אומר כן--נמצא בעל המעות נוטל שכר חצי מעותיו שהן פיקדון, ואינו עושה כלום, אלא זה המתעסק טורח לו בחצי של פיקדון מפני מעותיו שהלווהו, ונמצאו באין לידי אבק ריבית.

ה  והיאך יעשו אם רצה להיות השכר או ההפסד לאמצע בשווה--ייתן למתעסק שכרו בכל יום ויום מימי השותפות, כפועל בטיל של אותה מלאכה שבטל ממנה.  ואם היה לו עסק אחר כל שהוא להתעסק בו עם מעותיו של זה, אינו צריך להעלות לו שכר כל יום ויום, אלא אפילו העלה לו דינר אחד בכל ימי השותפות, דייו; ואם פחתו או הותירו, יהיה לאמצע בשווה.

ו  וכן אם אמר לו כל הריוח יהיה לך, שלישו או עשיריתו בשכרך--הואיל ויש לו עסק אחר, הרי זה מותר; ואם הפסידו, יפסיד מחצה.  ואם היה זה המתעסק אריסו, והיה לו עסק אחר--אינו צריך להעלות לו שכר כלל, שהאריס משועבד הוא לבעל השדה.

ז  [ג] ועוד תיקנו חכמים שכל הנותן מעות לחברו להתעסק בהן, ופחתו או הותירו, ולא רצה ליתן לו שכר עמלו בכל יום, ולא התנו ביניהן שם תנאי--שיהיה שכר המתעסק באותו החצי של פיקדון שליש ריוח הפיקדון, שהוא שתות ריוח כל הממון.

ח  לפיכך אם הרוויחו, ייטול המתעסק שני שלישי הריוח:  חצי הריוח של חצי המעות שהן מלווה, ושתות הריוח בשכר שנתעסק בפיקדון; נמצא הכול שני שלישי הריוח.  וייטול בעל המעות שליש הריוח.  ואם פחתו, יפסיד המתעסק שליש הפחת:  שהרי הוא חייב בחצי הפחת מפני שחצי המעות מלווה, ויש לו שתות בשכרו באותו החצי של פיקדון; נמצא שנשאר עליו מן הפחת שלישו.  ובעל המעות יפסיד שני שלישי הפחת.

ט  [ד] יש מי שטועה ואומר, שהנותן עסק סתם, אם יהיה שם שכר, ייטול המתעסק חצייו, ואם היה שם הפסד, יפסיד שליש; ואין הדבר כן, אלא אם התנו על דבר זה בפירוש.  וכן אם התנו שיפסיד המתעסק מחצה, ואם יהיה שם שכר ייטול שני שלישי הריוח--הרי זה מותר.

י  וכן אם התנו שאם יהיה שם שכר, ייטול המתעסק תשיעיתו, ואם יהיה שם הפסד, יפסיד עשיריתו--הואיל והתנו שיהיה ריוח המתעסק יתר על הפסדו, תנאו קיים; ותוספת זו, היא כנגד עמלו.

יא  ורבותיי הורו שאין תנאי זה מועיל, אלא אם כן היה למתעסק עסק אחר; אבל אם אין לו עסק אחר, צריך שיהיה שכר המתעסק יתר על הפסדו בשתות כמו שביארנו, שזה דבר אסור הוא, ואין התנאי מעולם מועיל בו.  ולא ייראה לי זה.

יב  [ה] הורו רבותיי שאם התנו שייטול המתעסק שלושה חלקים מן השכר, ובעל המעות רביע השכר, נמצא רביע המעות בלבד בתורת פיקדון, ושלושה רבעים בתורת מלווה; לפיכך אם היה שם הפסד, יפסיד המתעסק שלושה רביעי ההפסד פחות שליש הרביע, ויפסיד בעל המעות רביע ושליש רביע, שהוא שליש כל ההפסד.

יג  כיצד:  נתן לו מאה דינרים על תנאי זה, וחסרו ארבעה ועשרים--בעל המעות מפסיד שמונה, והמתעסק משלם שישה עשר; ועל דרך זו לעולם.  כל חלק שיש לבעל המעות בשכר--אם יש שם ריוח, נוטל כמו שהתנו; ואם יש שם הפסד, יפסיד אותו החלק ותוספת שלישו.

יד  נמצאת למד לפי מידה זו, שאם התנו שייטול המתעסק רביע השכר--אם פחתו, לא ישלם המתעסק כלום:  שהרי רביע ההפסד שהוא חייב לשלם מפני המלווה, יש לו כנגדו שליש מה שייטול בעל המעות שהוא רביע; ונמצא זה כנגד זה.

טו  וכן אם התנו על הפחת, ולא הזכירו הריוח--אם פחתו, פוחת המתעסק כפי מה שהתנו; ואם הוסיפו--נוטל המתעסק כמו אותו החלק שהיה מפסיד, ותוספת שליש מה שנטל בעל המעות.

טז  כיצד:  התנו שאם יהיה שם הפסד, יפחות המתעסק רביע, והפחיתו--משלם רביע הפחת; ואם הותירו, נוטל מחצה.

יז  ואף על פי שדברים אלו שהורו דברי טעם הם, אם תלך על דרך זו, נמצא המתעסק אפשר שיפחות, וייטול שכר.  כיצד:  כגון שהתנה עימו שייטול המתעסק אחד משבעה בשכר, ופחתו--נמצא נוטל המתעסק אחד משבעה יתר על זה ההפסד.

יח  כיצד:  כגון שפחתו שבעה דינרים--הרי המתעסק אומר לו אני חייב לך דינר אחד כפי התנאי, ואתה חייב לשלם לי שניים שהן שליש חלק הפיקדון; נמצא בעל המעות חייב ליתן לו דינר בשכר שהפסיד שבעה.  ואילו הפסיד ארבעה עשר, היה חייב בעל המעות ליתן לו שני דינרין.  וזה תימה גדול, ודבר שאין הדעת סובלתו; ואין זה אצלי אלא כמו דברי החולים.

יט  אבל הדרך והדין האמת שייראה לי, שכל שירוויח המתעסק--אם יהיה שם הפסד, יפסיד שני שלישי החלק שהיה מרוויח.  וכן אם התנו על ההפסד, והרוויחו--ייטול כמו אותו החלק שהיה מפסיד, ותוספת שליש חלק חברו.

כ  נמצאת אומר לפי מידה זו, שאם התנו שייטול המתעסק רביע השכר, והפסיד--הרי זה משלם שתות.  ואם התנו שיפסיד רביע, והרוויח--נוטל מחצה.  ועל דרך זו לא תמצא תימה, וייצא הדין בקו הצדק.