משנה תורה לרמב"ם ספר קניין הלכות שלוחין ושותפין

הלכות שלוחין ושותפין פרק ב

א  אין הגוי נעשה שליח לדבר מן הדברים שבעולם, וכן אין ישראל נעשה שליח לגוי לדבר מן הדברים:  שנאמר "כן תרימו גם אתם" (במדבר יח,כח)--מה "אתם" בני ברית, אף שלוחכם בני ברית; והוא הדין לכל התורה כולה.  ומה משלחכם בן ברית, אף בכל התורה כולה המשלח בן ברית.

ב  עושה אדם שליח איש או אישה, ואפילו אשת איש; ואפילו עבד ושפחה--הואיל והן בני דעת וישנן במקצת מצוות, נעשין שלוחין למשא ומתן.  אבל מי שאינו בן דעת, והן חירש שוטה וקטן--אינן נעשין שלוחין; ולא עושין שליח, אחד הקטן ואחד הקטנה.

ג  לפיכך השולח בנו קטן אצל החנווני, ומדד לו באיסר שמן, ונתן לו את האיסר, ואיבד את השמן ואת האיסר--החנווני חייב לשלם:  שלא שלחו אלא להודיעו, ולא היה לו לשלוח אלא עם בן דעת.  וכן כל כיוצא בזה.  ואם פירש ואמר לו שלח לי עם הקטן, הרי זה פטור.

ד  [ג] האומר לחברו מנה שיש לי בידך, בין מלווה בין פיקדון, שלחהו לי ביד פלוני--אפילו היה קטן--אם רצה לשלחו בידו, נפטר; ואינו חייב באחריותו.

ה  וכן שניים שהתנו ביניהם שכל מי שירצה לשלח לחברו, משלח ביד מי שירצה המשלח--הרי זה משלח ביד מי שייראה לו שהוא ראוי להוליך דבר זה; ואם אבד או נגנב בדרך, או שכפר בו השליח--הרי המשלח פטור, שכל תנאי שבממון קיים.

ו  [ד] השליח שקנה או שמכר, והודיע שהוא שליח בדבר זה לפלוני--אף על פי שמשך או המשיך, ונמצא שעבר על דעת משלחו--בטל המקח, ומחזיר.  ואם לא הודיע שהוא שליח--נקנה המקח, ויהיה הדין בינו ובין זה ששילחו.

ז  [ה] ראובן שקנה שדה משמעון, ואמר לו ללוי קניתי אותה, וכתב שטר מכר בשם לוי, וחזר ראובן ואמר לשמעון לעצמי קניתיה, חזור וכתוב לי שטר מכר בשמי--אין כופין את המוכר לכתוב לו שטר אחר בשם ראובן.  ואם התנה עימו בתחילה ואמר לו לעצמי אקנה, וזה שאכתוב שטר בשם לוי כדי שלא יידעו בי שאני הוא הקונה--הרי זה כופהו לחזור ולכתוב שטר אחר בשמו.

ח  [ו] הסרסור שליח הוא, אלא שהוא נוטל שכר על שליחותו; לפיכך אם שינה על דעת הבעלים, משלם מה שהפסיד.  כיצד:  הרי שנתן ראובן חפץ לשמעון הסרסור, ואמר לו מכור לי זה ואל תמכור בפחות ממאה, והלך ומכרו בחמישים--משלם חמישים מביתו; מכרו במאתיים, הכול לראובן.  וכן כל כיוצא בזה.

ט  ראובן אומר במאה אמרתי לך למכור, והסרסור אומר בחמישים אמרת לי, וכן בחמישים מכרתי--נשבע הסרסור שבועת התורה, שהרי הודה במקצת.  ואם כבר נתן לו החמישים--נשבע היסת שעשה שליחותו, וזוכה הלוקח.

י  ואם ידע הלוקח שחפץ זה של ראובן הוא, ושזה המוכר סרסור הוא--יחזיר החפץ לבעליו; ויחרים על מי שנתן לו רשות למכור בחמישים, או שרצה בחמישים, וחזר בו אחר שקניתי.

יא  [ז] כל סרסור שהודיע ללוקח שחפץ זה או קרקע זו של ראובן הן, ואחר שקנה הלוקח אמר ראובן איני רוצה למכור בדמים אלו--מחזיר הלוקח, שהרי לא פסק דמים ואמר לו מכור בכך וכך.  וכל סרסור שאבד החפץ מידו, או נגנב, או נשבר--חייב לשלם, מפני שהוא נושא שכר.

יב  [ח] הלוקח כלים מבית האומן לשגרן לבית חמיו, ואמר לו אם מקבלין אותן ממני אני נותן את דמיהם, ואם לאו אתן לך שכר מעט, ונאנסו בהליכה--הרי זה חייב לשלם; ואם נאנסו בחזירה, פטור.

יג  נטלן על מנת למוכרן לאחרים, ואמר לו אם יימכרו במקום פלוני או עד זמן פלוני, אתן לך דמים כך וכך, ואם לא יימכרו, אחזירם לך, ונאנסו, בין בהליכה בין בחזירה--חייב לשלם.

יד  [ט] כל שליח שטען שאירעו אונס פלוני, והפסיד כך וכך--הרי זה נשבע שבועת השומרין על טענתו, וייפטר.  ואם היה האונס במקום שאפשר להביא עליו עדים, או דבר שהוא ידוע וגלוי לכול, שהרי ימצא עדים--הרי זה צריך להביא ראיה על טענתו; ואם לא הביא עדים--אינו נאמן, ומשלם.

טו  מעשה באחד שאמר לשלוחו קנה לי ארבע מאות גרבי יין, ממעות שהיו לו בידו, וקנה לו, ונמצאו חומץ.  ואמרו חכמים מניין גדול כזה שהחמיץ, קול יש לו, והואיל ואפשר להביא ראיה, יביא ראיה שהיה יין בעת שלקחו וייפטר; ואם לא יביא ראיה, ישלם.  וכן כל כיוצא בזה מדברים שהראיה מצויה בהן.

טז  אבל דבר הנעלם שאין ראיתו מצויה, יישבע עליו השליח.  וכן הדין בכל טענה שיטעון השותף כיוצא בזו, וכן הדין בטענת השומרין--אם הראיה יכולה להיות--או יביא ראיה על טענתו, או ישלם כמו שביארנו.