משנה תורה לרמב"ם ספר קניין הלכות שלוחין ושותפין

הלכות שלוחין ושותפין פרק א

א  האומר לשלוחו צא ומכור לי קרקע או מיטלטלין, או קנה לי--הרי זה מוכר ולוקח לו ועושה שליחותו, וכל מעשיו קיימין.  ואין העושה שליח צריך קניין ולא עדים, אלא באמירה בלבד בינו לבין חברו; ואין צריכין עדים אלא לגלות הדבר, אם כפר אחד מהם, כשאר כל הטענות.

ב  שליח שעבר על דברי משלחו, לא עשה כלום.  וכן אם טעה בכל שהוא, בין בקרקע בין במיטלטלין--חוזר, שהרי אומר לו לתקן שלחתיך ולא לעוות.  ולא אמרו שההוניה במיטלטלין שתות, והעבדים והשטרות והקרקעות אין בהן הוניה, אלא במוכר שלו, או קונה לעצמו; אבל השליח שטעה בכולם בכל שהוא, חוזר.

ג  נתן מעות לשלוחו לקנות לו קרקע, וקנה לו שלא באחריות--הרי זה עיוות; והשליח לוקח אותה לעצמו שלא באחריות כמו שעשה, וחוזר ומוכר אותה למשלח באחריות, הואיל וקנה אותה במעותיו, והאחריות על השליח.  וכן כל כיוצא בזה.

ד  לפיכך אם התנה עליו שעשהו שליח בין לתקן בין לעוות--אפילו מכר לו שווה מאה בדינר, או לקח שווה דינר במאה--אינו יכול לחזור בו, וחייב המשלח ליתן לו כפי התנאי.

ה  [ד] האומר לשלוחו מכור לי משדה שלי בית סאה, ומכר לו בית סאתיים--הרי זה מוסיף על דבריו, וקנה הלוקח בית סאה בלבד.  אמר לו מכור לי בית סאתיים, ומכר לו בית סאה--הרי זה מעביר על דבריו, ולא קנה לוקח.

ו  אמר לו מכור לי שדי לאדם אחד, והלך השליח ומכרו לשניים--ממכרו בטיל, שהרי עבר על דבריו.  אמר לו מכור לי שדי, ולא פירש--אפילו מכרה למאה, ממכרו קיים.

ז  [ה] הנותן מעות לשלוחו ליקח לו בהם חיטים, או מין ממיני סחורה, ולא לקח--אין לו עליו אלא תרעומת.  נתן לו מעות ליקח בהן חיטים בין לאכילה בין לסחורה, והלך ולקח בהן שעורים, או שנתן לו לקנות שעורים, והלך ולקח חיטים--אם פחתו דמי זה שלקח, פחתו לשליח, מפני שהוא משנה; ואם הוסיפו דמיהן, הוסיפו לבעל המעות.

ח  היה השער קצוב וידוע, והוסיפו לשליח במניין או במשקל או במידה--כל שהוסיפו לו המוכרים, הרי הוא של שניהם; וחולק התוספת, השליח עם בעל המעות.  ואם היה הדבר שאין לו קצבה, הכול לבעל המעות.

ט  [ו] מי שהיה חייב לחברו ממון, בין משום מלווה בין משום פיקדון או שכירות, ונתן הממון ביד השליח, ואמר לו הילך ממון זה לבעל חובי--אין השליח צריך להיטפל, וליתן לו בפני עדים; ואם אמר לשליח אל תפרע חוב זה אלא בעדים, ופרעו שלא בעדים--חייב לשלם.

י  וכן אם היה החוב בשטר, בין שאמר לו קח השטר ותן לו המעות, בין שאמר לו תן לו המעות וקח השטר, ונתן בלא עדים ולא לקח השטר--חייב לשלם, שהרי לתקן שלחו ולא לעוות.

יא  [ז] השולח ממון שבידו ביד שליח, ואמר לו הילך ממון זה לפלוני שאני חייב לו, והלך ונתן לו שלא בעדים--השליח אומר נתתי, ובעל חוב או הפועל אומר לא לקחתי, והרי שלושתן עומדין--השליח נשבע היסת שנתן, ובעל חוב או הפועל נשבע היסת שלא לקח, וישלם הלה לבעל חובו או לפועל או לבעל הפיקדון.  ואפילו היו השלוחין שניים, אין עדותן מועלת, מפני שהן נוגעין בעדותן, שהרי חייבין להישבע היסת.

יב  במה דברים אמורים, בשהיה השליח מכחיש את בעל חוב, והרי שלושתן עומדין.  אבל אם בא שליח ואמר נתתי כמו שאמרת לי--אינו יכול להשביעו היסת שעשה שליחותו, שהרי אין שם טוען עליו טענת ודאי שלא עשה שליחותו.

יג  וכן אם מתו השלוחין, או הלכו להן למדינת הים, ובא בעל חוב לתבוע את הלווה--אינו יכול להשביעו היסת שלא פרעו השליח, שהרי אין כאן מי שטוען עליו טענת ודאי שלקח; אלא מחרים הלווה חרם סתם, ומשלם החוב שעליו.  וכן כל כיוצא בזה.

יד  [ח] ראובן ששלח כתב לשמעון, ואמר לו מנה שיש לי בידך שלחהו לי ביד לוי--אם רצה לשלחו, אינו חייב באחריותו בין שהיה מלווה בין שהיה פיקדון:  והוא, שיכיר שהוא כתב ידו.  ואם טען המלווה ואמר לא כתבתי ולא שלחתי לך--יישבע הלווה היסת שכתב ידו בא אליו ולפיכך שלח, וייפטר; וכזה הורו רבותיי.

טו  אבל אם לא היה הכתב בכתב ידו, או שאין הלווה יודע אם הוא כתב ידו או אינו--אפילו היו כתובין בו סימנין ואותות שביניהן בייחוד--אם טען ראובן ואמר לא שלחתי כתב ואחרים רימו בך, שמעון חייב באחריותו וישלם לראובן אחר שיחרים על מי ששלח כתב זה מדעתו ולא יודה.  ויש מי שהורה שיישבע ראובן ואחר כך ייטול, כדין כל הנשבעין ונוטלין.

טז  [ט] לוי שבא בשליחות ראובן, ולקח חמישים משמעון, ובא ראובן ואמר לא שלחתיו ליקח אלא עשרים, ועשרים בלבד הביא לי--הרי ראובן נשבע שלא שלחו ליקח אלא עשרים ועשרים בלבד הביא לו, כדין כל מודה במקצת; ולוי נשבע היסת שהחמישים שנתת לי נתתי לראובן.  וישלם שמעון מביתו, אם היה חייב לראובן.  וכן כל כיוצא בזה.