משנה תורה לרמב"ם ספר קניין הלכות שכנים

הלכות שכנים פרק ד

א  מי שהייתה לו עלייה למעלה מביתו של חברו, ונפל כותל מכותלי הבית--אין בעל העלייה נותן לו ביציאותיו כלום, וכופה את בעל הבית לבנותו כשהיה; אבל אין בעל הבית כופה לבעל העלייה לבנות כותל עלייה שנפל.  והתקרה של בית, הרי היא של בעל הבית; והמעזיבה שעל התקרה, הרי היא של בעל העלייה.

ב  נפלו שתיהן, הבית והעלייה--הרי שניהם חולקין בעצים ובאבנים ובעפר.  ואם נשתברו מקצת האבנים, רואין איזו ראויות להשתבר, אם אבני הבית, או אבני העלייה; ודבר זה ייוודע מדרך הנפילה:  אם נפל העליון על התחתון והרסו, או נשמט התחתון ונפל העליון ונהרס.  ואם אינן יודעין כיצד נפל, חולקין האבנים השלמות והשבורות.

ג  אמר בעל העלייה לבעל הבית לבנות הבית כדי שיבנה עלייתו על גביו, והוא אינו רוצה--הרי בעל העלייה בונה את הבית כשהיה, ויושב ודר בתוכו עד שייתן לו את כל יציאותיו; ואחר כך ייצא ויבנה עלייתו, אם רצה.  [ד] ואם אין אחד מהן יכול לבנות--בעל העלייה נוטל שליש הקרקע, ובעל הבית שני שלישים.

ד  [ה] רצה בעל הבית לבנות ביתו, בונה אותו כשהיה.  ואם בא לשנות בכתלים--אם חיזק אותן והרבה ברוחבן יתר ממה שהיו, שומעין לו; רצה למעט ברוחבן או לפחות מחוזקן, כגון שהיו אבנים וביקש להחזירן לבינים וכיוצא בזה--אין שומעין לו.

ה  בא לשנות התקרה לקורות כבדין וחזקין, שומעין לו; פחות ממה שהיו, אין שומעין לו.  הרבה בחלונות או שהוסיף בגובה הבית, אין שומעין לו; מיעט בחלונות או שמיעט בגובה הבית, שומעין לו.

ו  וכן בעל העלייה בונה אותה, אם רצה, כשהייתה.  ואם בא לשנות את הכתלים להרחיב ולחזק--אין שומעין לו, מפני שהוא מכביד על כותלי התחתון; אבל למעט מהן, שומעין לו.

ז  וכן בקורות תקרת העלייה--אם שינה אותם לקלים ממה שהיו, שומעין לו; לכבדים מהן, אין שומעין לו.  הרבה בחלונות או שמיעט בגובה העלייה, שומעין לו; אבל אם מיעט בחלונות או שהרבה בגובהה, אין שומעין לו.

ח  [ו] נידלדלו קורות הבית, וירדו לאוויר הבית--אם הגיעו לתוך עשרה טפחים, סותר ובונה; ואם לא הגיעו, יכול בעל העלייה לעכב עליו.  ואפילו אמר לו בעל הבית הריני אשכור לך מקום כדי שתדור בו עד שאתקן התקרה--אין שומעין לו, שהרי אומר לו אין מרצוני שאטרח ממקום למקום כדי שתתקן אתה את ביתך.

ט  [ז] התנו ביניהם על דבר זה אם נשאר בגובה הבית כל שייקח אדם חבילה בינונית על ראשו, וייכנס בה תחת קורות אלו שנעקמו--אינו סותר; ואם אינו יכול להיכנס בה, עד שיכוף את ראשו--סותר ומתקן ובונה.  ואין בעל העלייה יכול לעכב, שהרי התנו ביניהם תחילה.

י  [ח] בית הבד שהוא בנוי בעובי ההר, וגינת אחד על גביו, ונפחתו שמי בית הבד בארבעה טפחים או יתר--הרי בעל הגינה יורד וזורע למטה, עד שיעשה זה לבית בדו כיפין, ויתקן העליון קרקע גינתו, ויזרע כל גינתו.

יא  [ט] שתי גינות זו על גבי זו, והירק בינתיים בגובה עובי הארץ שביניהם--כל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטול אותו מעיקרו, הרי הוא שלו, ובלבד, שלא יאנוס עצמו; והשאר, של תחתון.  היה מגיע לנופו, ואינו מגיע לעיקרו--לא ייטול העליון; ואם נטל, אין מוציאין מידו.  אבל האילן העומד על המצר--אף על פי שהוא נוטה לתוך שדה אחד מהן, הרי שניהם חולקין בפירותיו.

יב  [י] שטף נהר זיתיו, ושתלם בתוך שדה חברו, ואמר הלה זיתי אני נוטל--אין שומעין לו, משום יישוב הארץ; אלא יעמדו במקומן.  ואם עקרן הנהר בגושיהן כששתלן--יחלקו הפירות בעל השדה עם בעל הזיתים, כל שלוש שנים; ולאחר שלוש, הכול לבעל השדה.  ואם לא נעקרו בגושיהן, הכול לבעל הקרקע מיד.

יג  [יא] כיוצא בו המוכר זיתיו לעצים--אם פסק עימו לקוץ מיד--כל הפירות שיעשו, הרי הן לבעל הקרקע; ואם התנה עימו שיקוץ כל זמן שירצה--הרי כל הפירות שיוציאו, לבעל העצים.  מכר סתם--אם עשו פחות מרביעית לסאה חוץ מן ההוצאה, הרי אלו של בעל הזיתים; עשו רביעית לסאה חוץ מן ההוצאה, הרי אלו יחלוקו.