משנה תורה לרמב"ם ספר קניין הלכות מכירה

הלכות מכירה פרק כג

א  מקנה אדם הגוף לפירותיו--בין במכר, בין במתנה, בין במתנת שכיב מרע; ואין זה מקנה דבר שלא בא לעולם, שהרי הגוף מצוי והקנה לפירות.  הא למה זה דומה:  לשוכר בית או שדה לחברו--שלא הקנה לו הגוף, אלא הנית הגוף.

ב  כיצד:  כגון שמכר או נתן שדה לפירותיה, בין לזמן קצוב, בין כל ימי חייו של מוכר, או של לוקח.  והוא הדין למוכר או נותן אילן לפירותיו, או רחל לגיזתה, או בהמה ושפחה לוולדותיה, או עבד למעשה ידיו:  בכול, ממכרו או מתנתו קיימין.  [ג] מכר עבדו לקנס, שאם יוגח וימות יהיה הקנס של לוקח--הרי זה ספק, לפיכך לא קנה; ואם תפס הקנס, אין מוציאין מידו.

ג  [ד] מכר אילן לזה, ופירותיו לאחר--לא שייר מקום הפירות, ואין לאחר כלום.  אבל אם מכר אילן, ושייר פירותיו לעצמו--הרי שייר מקום הפירות:  אף על פי שלא פירש--לגבי עצמו, בעין יפה משייר.

ד  [ה] המוכר גוף הקרקע לזמן קצוב--הרי זו מכורה, ומשתמש הלוקח בגוף כחפצו, ואוכל הפירות כל זמן המכירה, ובסוף תחזור לבעליה.

ה  [ו] ומה הפרש יש בין המוכר קרקע לזמן קצוב, ובין המקנה אותה לפירותיה:  שהקונה לפירות--אינו יכול לשנות צורת הקרקע, ולא יבנה ולא יהרוס; אבל הקונה לזמן קצוב--הרי הוא בונה או הורס ועושה בכל זמנו הקצוב, כמו שעושה הקונה קניין עולם לעולם.

ו  [ז] ומה הפרש יש בין המוכר שדה זו לפירותיה, ובין המוכר פירות שדה זו לחברו שלא קנה כמו שביארנו:  שהמוכר פירות השדה--אין ללוקח להשתמש בשדה זו כלל אפילו להיכנס בה אלא בשעת הוצאת הפירות, ויש לבעל השדה להשתמש בה כחפצו; אבל המוכר שדה לפירותיה--אין בעל השדה יכול להיכנס לה אלא מדעת הלוקח, ויש ללוקח להשתמש בה כחפצו.

ז  [ח] ומה הפרש יש בין קונה שדה זו לפירותיה, ובין השוכר שדה זו מחברו:  שהקונה שדה לפירותיה--יש לו לזורעה או לנוטעה כל מין שירצה, או להובירה; והשוכר--אינו כן, כמו שיתבאר בעניין שכירות.  ואין השוכר רשאי להשכיר; וכל הקונה, מקנה לאחרים כל שקנה.

ח  [ט] המוכר פירות שובך, ופירות כוורת לחברו--קנה.  ואין זה מוכר דבר שלא בא לעולם, לפי שאינו מוכר יונים שייוולדו או דבש שיבוא לכוורת, אלא מוכר השובך לפירותיו, והכוורת לדבשה:  שהרי הוא כשוכר אמת המים לחברו, שהוא נהנה בכל מה שיצוד בה; כך זה הקנה לו שובך זה לפירותיו, כמי שמכר אילן לפירותיו.  ודין כולם כדין השוכר בית לחברו כמו שביארנו, שהוא נהנה בכל הניות שיש בו.  וכן כל כיוצא בזה.

ט  [י] הביצים והאפרוחין עצמן שיש בשובך, לא קנה אותם בעל השובך כל זמן שלא פרחו.  ודבר זה גזירת חכמים הוא, ומשום "לא תיקח האם, על הבנים" (דברים כב,ו) נגעו בה.

י  לפיכך הרוצה להקנות אפרוחים אלו לחברו, מטפח על השובך עד שיפרחו ויגבהו מעל הארץ; ואחר כך יקנה אותן לחברו בקניין או על גב הקרקע, או בשאר דברים שהמיטלטלין נקנין בהן.

יא  הלוקח פירות שובך מחברו, אינו יכול ליטול כל הגוזלות שייוולדו בו מעתה, מפני שהאימהות בורחות, ונמצא שהחריב את השובך; אלא מניח מהן, כדי ליישב השובך.

יב  וכמה מניח, אם היו בו אימהות ובנות בעת מכירת הפירות--מניח בריכה ראשונה שיולידו האימהות, כדי שיצטוותו האימהות עם הבריכה הראשונה ועם הבנות שעימהם, ומניח ממה שיולידו הבנות שתי בריכות, כדי שיצטוותו הבנות עם שתי הבריכות שהולידו.  וכל הנולד מאחר שתי בריכות של בנות והבריכה הראשונה של אימהות, הרי אלו שלו.

יג  הלוקח פירות כוורת מחברו, נוטל שלושה נחילים זה אחר זה; ומכאן ואילך נוטל נחיל ומניח נחיל, כדי ליישב הכוורת.  [יד] הלוקח חלות דבש מחברו--מניח בכוורת שתי חלות, כדי שלא יפרחו הדבורים וילכו להן.

יד  [טו] הלוקח זיתים מחברו לקוץ--מניח מן האילן סמוך לארץ שתי גרופייות, וקוצץ.  לקח בתולת שקמה--מגביה שלושה טפחים, וקוצץ; סדן של שקמה, שני טפחים.  ובשאר האילנות--מניח טפח, וקוצץ.  בקנים ובגפנים, מן הפקק ולמעלה.  בדקלים ובארזים--חופר ומשרש, לפי שאין גזעו מחליף.