משנה תורה לרמב"ם  ספר קניין הלכות מכירה
הלכות מכירה פרק כ
א המבקש לקנות מקח מחברו, מוכר אומר במאתיים אני מוכר, והלוקח אומר איני קונה אלא במנה, והלך זה לביתו וזה לביתו, ואחר כך נתקבצו, ומשך זה החפץ סתם--אם המוכר הוא שתבע הלוקח ונתן לו החפץ, אינו נותן אלא מנה; ואם הלוקח הוא שבא ומשך החפץ סתם, חייב ליתן מאתיים.
ב הלוקח מקח מאחד מחמישה בני אדם, וכל אחד מהן תובע אותו ואומר אני הוא בעל המקח, והוא אינו יודע ממי מהן לקח--מניח דמי המקח ביניהם, ומסתלק; ויהיו הדמים מונחין עד שיודו, או עד שיבוא אלייהו. ואם היה חסיד, נותן דמים לכל אחד ואחד כדי לצאת ידי שמיים.
ג לקח מקח מאחד מהן, וכפר בו ונשבע על שקר, ועשה תשובה והרי הוא רוצה לשלם, וכל אחד ואחד תובע אותו ואומר אני הוא שכפרת בי ונשבעת לי, והוא אומר איני יודע--חייב לשלם לכל אחד ואחד, מפני שעבר עבירה.
ד נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי, ולזה לא מכרתי: אימתיי, בזמן שהמקח יוצא מתחת ידו. אבל אם אין המקח יוצא מתחת ידו, הרי הוא עד אחד בלבד, ודינו בעדות זו כדין כל אדם, שהרי אינו נוגע בעדותו.
ה לפיכך אם נטל הדמים משניים, ונטל מאחד מדעתו ומאחד בעל כורחו, ולא ידע ממי נטל מדעתו וממי נטל בעל כורחו--בין שהיה המקח בידו, בין שהיו שניהן תופסין בו--אין כאן עדות כלל, וכל אחד משניהן נשבע בתקנת חכמים בנקיטת חפץ ונוטל חצי המקח וחצי הדמים.
ו [ה] הרי שטען על חברו ואמר מכרת לי, וזה אומר לא מכרתי, או מכרתי, ולא נתת לי דמים; או שטען הלוקח שנתן הדמים, ועדיין לא משך, או שאמר משכתי ולא ראיתי מום זה, והמוכר אומר לו הודעתיו לך; או שאמר האחד מהם כך וכך היה תנאי בינינו, והאחד אומר לא היה שם תנאי: בכל אלו הטענות וכיוצא בהן--המוציא מחברו, עליו הראיה.
ז [ו] לא הייתה שם ראיה--נשבע הכופר שמבקשין להוציא מידו, שבועת היסת; ואם הודה במקצת, או שיש עליו עד אחד--נשבע שבועת התורה, כשאר הטענות כולן.
ח [ז] אמר לחנווני תן לי בדינר פירות, ונתן לו, והרי הפירות מונחין ברשות הרבים, והחנווני תובע הדינר, ובעל הבית אומר לו נתתיו לך והשלכת אותו לתוך כיסך--הרי זה הלוקח נשבע בתקנת חכמים בנקיטת חפץ, ונוטל הפירות, הואיל וכבר יצאו מרשות המוכר, והרי הן ברשות הרבים. ואילו היו ברשות הלוקח--היה נשבע היסת, ונפטר; ואילו היו עדיין ברשות החנווני--היה נשבע היסת, ויישארו פירותיו אצלו.
ט [ח] נתן הלוקח דינר לחנווני, ובא ליטול פירות המונחין ברשות הרבים, ואמר לו החנווני דינר זה שנתת לי עכשיו הוא דמי פירות שכבר נתתים לך והולכתם לתוך ביתך, אבל פירותיי אלו המונחין ברשות הרבים מעולם לא מכרתים לך--הרי החנווני נשבע בתקנת חכמים בנקיטת חפץ שכך היה הדבר, ומחזיר פירותיו לחנווני: שהרי לא הודה לו שמכרן מעולם. ואילו היו בחנותו, היה נשבע היסת כמו שביארנו.
י [ט] וכן הדין בנותן דינר לשולחני ליטול מעות, בזמן שהמעות צבורין ברשות הרבים--אם הודה השולחני שמכרן, ועדיין לא נטל הדינר--נשבע הלוקח בנקיטת חפץ שנתן, ונוטל המעות; ואם לא הודה שמכרן, אף על פי שמודה שלקח ממנו דינר עתה, וטוען שדינר זה דמי המעות שכבר הוליכן הלוקח לתוך ביתו--הרי השולחני נשבע בנקיטת חפץ, ויחזיר מעותיו לחנותו.
יא [י] המחליף פרה בחמור, וילדה, וכן המוכר שפחתו, וילדה--זה אומר עד שלא מכרתי ילדה, וזה אומר משלקחתי ילדה, אפילו אמר המוכר איני יודע--על הלוקח להביא ראיה. אף על פי שהפרה עומדת באגם, והשפחה עומדת בסימטה--הרי הן בחזקת המוכר, עד שיביא הלוקח ראיה.
יב לא הביא ראיה, יישבע המוכר בנקיטת חפץ על ולד הפרה. אבל על ולד השפחה, אינו נשבע אלא היסת, שאין נשבעין בנקיטת חפץ על העבדים ולא על הקרקעות, כמו שיתבאר בהלכות טוען ונטען.
יג [יא] זה אומר איני יודע, וזה אומר איני יודע, ואינה ברשות אחד מהן--יחלוקו; זה אומר ברשותי ילדה, והאחר שותק--זכה הטוען בוולד.
יד [יב] מי שהיו לו שני עבדים קטן וגדול, או שתי שדות גדולה וקטנה, הלוקח אומר גדולים לקחתי, והמוכר אומר קטנים הוא שמכרתי--על הלוקח להביא ראיה, או יישבע המוכר היסת שלא מכר אלא קטן.
טו [יג] אמר הלוקח גדול לקחתי, והמוכר שותק--זכה בגדול. ואם אמר המוכר איני יודע, על הלוקח להביא ראיה; או יישבע המוכר היסת שאינו יודע, ואין לזה אלא הקטן.
טז [יד] כל מי שנולד הספק ברשותו, עליו להביא ראיה. כיצד: המחליף פרה בחמור, ומשך בעל החמור את הפרה, ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור, עד שמת החמור--על בעל החמור להביא ראיה שהייתה חמורו קיימת, בעת משיכת הפרה. וכן כל כיוצא בזה.
יז [טו] מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות, וניקבה אותו נקב מפולש--אם נמצא עליה קורט דם, בידוע שזו נטרפה קודם שחיטה; לפיכך אם הוגלד פי המכה, בידוע שהיא הייתה טריפה שלושה ימים קודם שחיטה. לא הוגלד פי המכה--הרי הדבר ספק, ועל הטבח להביא ראיה שקודם לקיחתו נטרפה: שהרי ברשותו נולד הספק. ואם לא הביא ראיה, ישלם הדמים למוכר כמו שביארנו.
|
