משנה תורה לרמב"ם ספר נזקים הלכות רוצח ושמירת נפש

הלכות רוצח ושמירת נפש פרק יא

א  מצות עשה לעשות אדם מעקה לגגו, שנאמר "ועשית מעקה לגגך" (דברים כב,ח):  והוא, שיהיה בית דירה; אבל בית האוצרות ובית הבקר וכיוצא בהן, אינו זקוק לו.  וכל בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות, פטור מן המעקה.

ב  בית של שני שותפין, חייב במעקה:  שנאמר "כי ייפול הנופל ממנו" (דברים כב,ח), לא תלה אלא בנופל.  אם כן למה נאמר "גגך" (שם)--למעט בתי כנסייות ובתי מדרשות, לפי שאינן עשויים לדירה.  הייתה רשות הרבים גבוהה מגגו, אינו זקוק למעקה--שנאמר "כי ייפול הנופל ממנו", לא לתוכו.

ג  גובה המעקה--אין פחות מעשרה טפחים, כדי שלא ייפול הנופל ממנו.  וצריך להיות המחיצה חזקה--כדי שיישען האדם עליה, ולא תיפול.  וכל המניח גגו בלא מעקה, ביטל מצות עשה; ועבר על לא תעשה, שנאמר "ולא תשים דמים בביתך" (דברים כב,ח).  ואין לוקין על לאו זה, מפני שאין בו מעשה.

ד  אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וראוי שייכשל בו אדם וימות, כגון שהייתה לו באר או בור בחצרו בין שיש בהן מים בין שאין בהן מים--חייב לעשות להן חוליה גבוהה עשרה טפחים, או לעשות לה כסוי כדי שלא ייפול בה אדם וימות.

ה  וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות--מצות עשה להסירו ולהישמר ממנו ולהיזהר בדבר יפה יפה, שנאמר "הישמר לך ושמור נפשך" (דברים ד,ט).  ואם לא הסיר, והניח המכשולות המביאין לידי סכנה--ביטל מצות עשה, ועבר על "לא תשים דמים" (דברים כב,ח).

ו  [ה] הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות; וכל העובר עליהן ואמר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עליי בכך, או איני מקפיד על כך--מכין אותו מכת מרדות.

ז  [ו] ואלו הן:  לא יניח אדם פיו על הסילון המקלח מים וישתה, ולא ישתה בלילה מן הנהרות ומן האגמים, שמא יבלע עלוקה, והוא אינו רואה.  ולא ישתה מים מגולים--שמא שתה מהן נחש וכיוצא בו מזוחלי עפר, וישתה וימות.

ח  [ז] ואלו הן המשקין האסורין משום גילוי--המים, והיין ואפילו מזוג, ואפילו התחיל להשתנות טעמו לחומץ, והחלב, והדבש, והציר; אבל שאר כל המשקין--אין מקפידין על גילויין, שאין בעלי ארס שותין מהן.  [ח] השום שנתרסק ואבטיח שנחתך, ונתגלה--אסור; וכן כל כיוצא בזה.

ט  יין מבושל, אין בו משום גילוי; וכן יין תוסס, והוא היין משעת דריכתו עד שלושה ימים, ויין או מים או חלב שהיו חמין, כל זמן שההבל עולה מהן, וכן משקין שהיה המשקה יורד מלמעלה לתוכן טיפה אחר טיפה, והוא שיהיה טורד ויורד--כל אלו אין בהן משום גילוי:  שזוחלי עפר מתייראים מביעבוע המשקה ומן ההבל, ואין שותין ממנו.

י  [ט] מי כבשין, ומי שלקות, ומי תורמוסין--אין בהן משום גילוי.  מים ששרה בהן כבשין ושלקות ותורמוסין--אם נשתנה טעמן, אין בהם משום גילוי; ואם אין בהם נותן טעם, אסורין.  וכן מים שהדיח בהן פרישים, ודרמוסקין לחולה--אסורין משום גילוי.

יא  [י] יין שעירב בו דברים חדין כפלפלין, או דברים מרים כאפסתנין עד שנשתנה טעמו--אין בו משום גילוי; והוא הדין בשאר המשקין.

יב  [יא] כל המשקין האסורין משום גילוי שנתגלו, בין ביום בין בלילה--אסורין; ואפילו היה בצידן אדם ישן, אין אימת ישן על הזוחלין.  וכמה ישהו ויהיו אסורין--כדי שייצא הרחש מתחת אוזן כלי, וישתה ויחזור למקומו.

יג  [יב] שיעור המים שייאסרו אם נתגלו, כדי שיהיה הסם ניכר בהן ומזיק.  אבל אם היו המים מרובין כדי שתאבד בהן המרה--הרי אלו מותרין, בין בקרקעות בין בכלים.  וכן הדין בשאר המשקין.  [יג] מעיין המושך כל שהוא, אין בו משום גילוי.

יד  לגין מגולה שהניחו בשידה תיבה ומגדל, או בתיק שלו, או בבור, אפילו עמוק מאה אמה, או במגדל גבוה מאה אמה, או בטרקלין מיופה ומסוייד--הרי זה אסור.  בדק את התיבה או את המגדל, ואחר כך הניחו בו--הרי זה מותר.  ואם היה בהן נקב, אסור; כמה יהיה בנקב, כדי שתיכנס בו אצבע קטנה של קטן.

טו  [יד] חבית שנתגלתה--אף על פי ששתו ממנה תשעה ולא מתו, לא ישתה עשירי:  מעשה היה ואמרו ששתה עשירי ומת, מפני שארס הנחש שוקע למטה.  ויש סם חמת זוחלי עפר שעולה וצופה למעלה, ויש סם שהיא נתלית באמצע המשקה; ולפיכך הכול אסור, ואפילו סננו במסננת.  וכן אבטיח שנתגלה--אף על פי שאכלו ממנו תשעה ולא מתו, לא יאכל עשירי.

טז  [טו] מים שנתגלו--לא ישפכם לרשות הרבים, ולא ירבץ בהם את הבית, ולא יגבל בהן את הטיט, ולא ירחוץ בהן פניו ידיו ורגליו, ולא ישקה מהן בהמה בין בהמת חברו בין בהמתו; אבל משקה אותן לחתול.  [טז] עיסה שנילושה במים מגולין, אפילו היא של תרומה--תישרף; ואפילו נאפת, הרי הפת אסורה.