משנה תורה לרמב"ם ספר נזקים הלכות רוצח ושמירת נפש

הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ה

א  כל ההורג בשגגה--גולה ממדינה שהרג בה לערי מקלט, ומצות עשה להגלותו:  שנאמר "וישב בה, עד מות הכוהן הגדול" (במדבר לה,כה).  והוזהרו בית דין שלא ליקח כופר מן הרוצח בשגגה כדי לישב בעירו, שנאמר "ולא תקחו כופר, לנוס אל עיר מקלטו" (במדבר לה,לב).

ב  אין הרוצח בשגגה גולה, אלא אם כן מת הנהרג מיד; אבל אם חבל בו בשגגה, אף על פי שאמדוהו למיתה, וחלה ומת--אינו גולה:  שמא הוא קירב את מיתת עצמו, או הרוח נכנסה בחבורתו והרגתו.  אפילו שחט בו כל שני הסימנים, ועמד מעט--אינו גולה על ידו.  לפיכך אם לא פירכס כלל, או ששחטו במקום שאין הרוח מנשבת בו כגון בית סתום של שיש--הרי זה גולה.  וכן כל כיוצא בזה.

ג  ישראל שהרג בשגגה את העבד, או את גר תושב--גולה.  וכן העבד שהרג בשגגה את ישראל, או את גר תושב; וכן גר תושב שהרג את גר תושב, או את העבד בשגגה--גולה, שנאמר "והייתה לבני ישראל, ולגר ולתושב בתוכם" (ראה במדבר לה,טו).

ד  גר תושב שהרג את ישראל בשגגה--אף על פי שהוא שוגג, הרי זה נהרג:  אדם מועד לעולם.  וכן גר תושב שהרג גר תושב מפני שעלה על דעתו שמותר להורגו, הרי זה קרוב למזיד; ונהרג עליו, הואיל ונתכוון להורגו.  וגוי שהרג את הגוי בשגגה--אין ערי מקלט קולטות אותו, שנאמר "והייתה לבני ישראל" (ראה במדבר לה,טו).

ה  הבן שהרג את אביו בשגגה, גולה.  וכן האב שהרג את בנו בשגגה, גולה על ידו:  במה דברים אמורים, בשהרגו שלא בשעת לימוד, או שהיה מלמדו אומנות אחרת שאינו צריך לה.  אבל אם ייסר את בנו כדי ללמדו תורה או חכמה או אומנות, ומת--פטור.

ו  וכן הרב המכה את תלמידו, או שלוח בית דין שהכה את בעל דין הנמנע מלבוא לדין, והמיתו בשגגה--פטורין מן הגלות:  שנאמר "לחטוב עצים" (דברים יט,ה), לדברי הרשות; יצא האב המכה את בנו, והרב הרודה את תלמידו, ושלוח בית דין--שהרי שגגו והרגו, בשעת עשיית המצוה.

ז  בתחילה, אחד שוגג ואחד מזיד, מקדימין לערי מקלט; ובית דין של אותה העיר שהרג בה שולחין ומביאין אותו משם, ודנין אותו--שנאמר "ושלחו זקני עירו, ולקחו אותו משם" (דברים יט,יב).  מי שנתחייב מיתה--ממיתין אותו, שנאמר "ונתנו אותו, ביד גואל הדם" (שם); מי שנפטר--פוטרים אותו, שנאמר "והצילו העדה את הרוצח, מיד גואל הדם" (במדבר לה,כה); מי שנתחייב גלות--מחזירין אותו למקומו, שנאמר "והשיבו אותו העדה, אל עיר מקלטו" (שם).

ח  כשמשיבין אותו, מוסרין לו שני תלמידי חכמים:  שמא יהרגנו גואל הדם בדרך; ואומרין להם אל תנהגו בו מנהג שופכי דמים, בשוגג בא מעשה לידו.

ט  רוצח בשגגה שהרגו גואל הדם חוץ לתחום עיר מקלטו--פטור, שנאמר "ולו, אין משפט מוות" (דברים יט,ו).  [י] אחד ההורגו בדרך קודם שייכנס לעיר מקלטו, או שהרגו בחזירתו עם השניים ששומרין אותו.  נכנס לעיר מקלטו, ויצא חוץ לתחומה בזדון--הרי זה התיר עצמו למיתה, ורשות לגואל הדם להורגו; ואם הרגו כל אדם--אין חייבין עליו, שנאמר "אין לו, דם" (במדבר לה,כז).

י  [יא] יצא חוץ לתחום עיר מקלטו בשגגה--כל ההורגו, בין גואל הדם בין שאר אדם--גולה על ידו; הרגו בתוך תחום עיר מקלטו, אפילו גואל הדם--הרי זה נהרג עליו.

יא  [יב] המזבח קולט--שהרי נאמר בהורג בזדון "מעם מזבחי, תיקחנו למות" (שמות כא,יד), מכלל שההורג בשגגה אינו נהרג במזבח.  לפיכך ההורג בשגגה, וקלטו מזבח, והרגו שם גואל הדם--הרי זה נהרג עליו, כמו שהרגו בתוך עיר מקלטו.

יב  [יג] אין קולט אלא גגו של מזבח בית העולמים בלבד; ואינו קולט אלא כוהן, ועבודה בידו.  אבל זר, או כוהן שאינו עובד עבודה בשעה שנהרג, או שהיה עובד ולא היה על גגו אלא סמוך למזבח, או אוחז בקרנותיו--אינו נקלט.  [יד] וכל מי שקלטו המזבח, אין מניחין אותו שם; אלא מוסרין לו שומרין, ומגלין אותו לערי מקלט.

יג  במה דברים אמורים, במחוייב גלות.  אבל מי שפחד מן המלך שלא יהרגנו בדין המלכות, או מבית דין שלא יהרגוהו בהוראת שעה, וברח למזבח ונסמך לו, ואפילו היה זר--הרי זה ניצול; ואין לוקחין אותו מעל המזבח למות לעולם, אלא אם כן נתחייב מיתת בית דין בעדות גמורה והתראה, כשאר כל הרוגי בית דין תמיד.