משנה תורה לרמב"ם -> ספר נזקים -> הלכות חובל ומזיק

פרק א ב ג ד ה ו ז ח

הלכות חובל ומזיק פרק ג

א  כיצד משערין הבושת, הכול לפי המבייש והמתבייש:  אינו דומה מתבייש מן הקטן, למתבייש מאדם גדול ומכובד, שזה שביישו זה הקל, בושתו מרובה.

ב  המבייש את הערום, או את מי שהוא במרחץ--פטור.  נשבה הרוח, והפכה שוליו על פניו, והרי הוא ערום, והוסיף זה בהפשטתו--חייב בבושת; ואינו דומה מבייש את זה שנעשה ערום, למבייש את שאינו ערום.  וכן אם הגביה בגדיו לירד לנהר, או שעלה מן הנהר וביישו--חייב; ואינו דומה מבייש זה, למבייש את המכוסה בבגדיו.

ג  המבייש את הישן, חייב בבושת.  ואם מת מתוך שינתו, ולא הקיץ, ולא הרגיש בזה שביישו--אין גובין בושת זו מן המבייש; ואם תפסו היורשין, אין מוציאין מידן.

ד  המבייש את השוטה, פטור; והמבייש את החירש, חייב.  המבייש את הגר או את העבד, חייב.  המבייש את הקטן--אם כשמכלימין אותו נכלם, חייב; ואם אינו נכלם, פטור.  ומכל מקום אינו דומה המבייש את הקטן, למבייש את הגדול; ולא המבייש את העבד, למבייש בן חורין; ולא מבייש חירש, למבייש פיקח.

ה  המבייש את חברו בדברים, או שרקק על בגדיו--פטור מן התשלומין.  ויש לבית דין לגדור בדבר בכל מקום ובכל זמן, כמו שיראו.  ואם בייש תלמיד חכמים--חייב לשלם לו בושת שלמה, אף על פי שלא ביישו אלא בדברים.

ו  כבר נפסק הדין שכל המבייש תלמיד חכמים, אפילו בדברים--קונסין אותו, וגובין ממנו משקל חמישה ושלושים דינר מן הזהב:  שהוא משקל תשעה סלעים פחות רביע.  וקבלה היא בידינו שגובין קנס זה בכל מקום, בין בארץ בין בחוצה לארץ.

ז  [ו] מעשים היו אצלנו תמיד בכך בספרד; ויש תלמידי חכמים שהיו מוחלין על זה, וכך נאה להם.  ויש שתובע, ועושין פשרה ביניהן.  אבל הדיינים היו אומרין למבייש, חייב אתה ליתן לו ליטרה זהב.

ח  [ז] אף על פי שהמבייש שאר העם בדברים פטור מן התשלומין, עוון גדול הוא; ואינו מחרף ומגדף לעם ומביישן, אלא רשע שוטה.  ואמרו חכמים הראשונים שכל המלבין פני אדם כשר מישראל ברבים, אין לו חלק לעולם הבא.

ט  [ח] יש הכאות רבות שיש בהן ביזוי וצער מעט, ואין בהן נזק; וכבר פסקו להם חכמים דמים קצובים.  וכל המכה חברו הכאה מהן, משלם אותו הממון הקצוב; וכולן קנסות הן.  ואותו הממון הקצוב, הוא דמי הצער והבושת והריפוי והשבת:  בין צריך לרפואה ושבת, בין לא צריך כזה--הוא משלם.

י  [ט] וכמה הוא משלם:  הבועט בחברו ברגלו, משלם חמישה סלעים.  הכהו בארכובתו, משלם שלושה סלעים.  קבץ אצבעותיו כמו אוגד אגודה, והכהו בידו כשהיא אגודה--משלם שלושה עשר סלעים.

יא  תקע את חברו בכפו, משלם סלע.  סטרו על פניו, משלם חמישים סלע; סטרו באחר ידו, משלם מאה סלע.  וכן אם צרם באוזנו, או תלש בשיערו, או שרקק והגיע הרוק בבשרו, או שהעביר טליתו מעליו, או שפרע ראש האישה--משלם מאה סלע.

יב  וכזה הוא משלם, על כל מעשה ומעשה.  כיצד:  כגון שבעט בחברו ארבע בעיטות, אפילו זו אחר זו--משלם עשרים סלע.  סטרו על פניו שתי סטירות, משלם מאה סלע.  וכן בשארן.

יג  [י] כל אלו הסלעים--הם מכסף ארץ ישראל באותו הזמן, שהיה בכל סלע חצי דינר כסף ושלושה דינרין ומחצה נחושת; לפיכך מי שנתחייב בהכאות אלו לשלם מאה סלע, הרי זה משלם שנים עשר סלע ומחצה כסף נקי.

יד  [יא] במה דברים אמורים, במכובד.  אבל אדם שהוא מבוזה, ואינו מקפיד בכל אלו הדברים וכיוצא בהן--אינו נוטל אלא לפי מה שראוי לו, וכמו שיראו הדיינים שהוא ראוי ליטול:  לפי שיש בני אדם כעורין שאינן מקפידין על בושתם; וכל היום מבזים עצמן בכל מיני ביזוי דרך שחוק וקלות ראש, או כדי ליטול פרוטה אחת מן הלצים המשחקים עימהם.



   לדף ראשי מאגר ספרות הקודש  

תנ"ך | משנה | תוספתא | תלמוד ירושלמי | תלמוד בבלי | מדרש תנחומא | משנה תורה לרמב"ם
 

לדף ראשי מקראנט | מאגר מידע | הפעלות ממוחשבות | קהילת מורים | אחיתופל | עזרה
 
 

כל הזכויות בטקסטים הספרותיים כפי שהם מופיעים באתר "ספרות הקודש" הן של מכון ממרא.
החומר מופיע באתר סנונית על סמך רישיון מאת מכון ממרא ובאדיבותו הרבה.
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס

כל הזכויות שמורות © 2003-2009 (ראה תנאי שימוש)
 
border
סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך