משנה תורה לרמב"ם ספר נזקים הלכות גזילה ואבידה

הלכות גזילה ואבידה פרק יח

א  המוצא שטר חוב--אף על פי שלא פירש בו אחריות נכסים, ואף על פי שהחייב מודה, ואף על פי שהוא מקויים--הרי זה לא יחזיר:  שמא פרעו, וקנוניה הם עושים, כדי לטרוף בו לקוחות שלא כדין, ולפיכך הודה לו--שהרי יש לו לטרוף בשטר שלא פירש בו אחריות, שהאחריות שלא נתפרשה טעות סופר הוא, בין בשטרי הלוואה, בין בשטרי מקח וממכר.  לפיכך אם פירש בשטר זה שהוא שלא באחריות--אם היה החייב מודה, יחזיר; ואם לאו--לא יחזיר, שמא פרעו.  [ב] וכן אם מצא שטר שזמנו בו ביום, והיה מקויים והחייב מודה--יחזיר; ואם אינו מקויים--לא יחזיר, שמא כתב ללוות ועדיין לא לווה.

ב  [ג] מצא שטר בחמת או בכלי עץ וכיוצא בהן, הרי זה יחזיר למי שנתן סימן.  מצא שלושה שטרות כרוכין בכרך אחד, או מונחין זה על זה או אגודים אגד אחד--יחזיר למי שנתן סימן.

ג  [ד] היה הלווה אחד, והמלווים שלושה--אם מקויימין הם, יחזיר ללווה; ואם אינן מקויימין, יחזיר למי שנתן סימן:  שמא המלווים נתנו שטריהן לסופר לקיימן, ונפלו מיד הדיין.

ד  היה המלווה אחד, והלווים שלושה--יחזיר למלווה; ואם היו שלושתן בכתב ידי סופר אחד, יחזיר למי שנתן סימן:  שמא שלושתן הוליכו שטריהן לסופר לכתוב, ונפלו מיד הסופר.

ה  מצא שטרות קרועין, ושטר חוב ביניהן--לא יחזיר.  ואם יש עימהן שובר, אפילו בלא עדים--ייתן שטר החוב ללווה:  שאילו לא היה פרוע, לא השליכו בין שטרות קרועים; והרי יש עימו כתב שהוא פרוע.

ו  מצא גיטי נשים--בזמן שהבעל מודה, ייתן לאישה.  אין הבעל מודה--אם נתנה האישה סימן מובהק, יינתן לה; ואם לאו, לא יחזיר לא לזה ולא לזה.  אמר הבעל מידי נפל, ונתן סימניו, והאישה אומרת מידי נפל, ונתנה סימניו--יינתן לה:  והוא שתיתן סימן מובהק, כגון שאמרה נקב יש בצד אות פלונית--שאילו לא הגיע לידה, לא הייתה יודעת.

ז  הוא אומר סימני החוט שקשר בו הגט, והיא אומרת סימני החוט--יינתן לה:  והוא שתאמר סימן מובהק, כגון מידת אורך החוט; אבל אם אמרה אדום או שחור הוא, אין זה סימן מובהק.  הוא אומר בחמת היה מונח, והיא אומרת בחמת היה מונח--יינתן לו, שאין זה סימן מובהק.

ח  מצא גט שיחרור--בזמן שהרב מודה, יחזיר לעבד; אין הרב מודה, לא יחזיר לא לזה ולא לזה.  [ט] מצא שטר מתנה--אם מתנת בריא היא--אף על פי ששניהם מודים, לא יחזיר לא לזה ולא לזה:  שמא כתב ליתן ולא נתן, ואחר שכתב שטר זה מכר שדה זו או נתנה במתנה לאחר וחזר בו; וזה שמודה לזה, כדי לעשות קנוניה על האחרון שנתן לו או שמכר לו.

ט  ואם מתנת שכיב מרע היא--אם הודה, ייתן; ואם לאו, לא ייתן:  ששכיב מרע שנתן לשניים זה אחר זה, האחרון קנה כמו שיתבאר.

י  מת שכיב מרע שנתנה במתנה--אף על פי שהיורש מודה שמורישו נתנה, הרי זה לא יחזיר לא לזה ולא לזה:  שמא כתב ליתן, ולא נתן; ומכרה היורש או נתנה וחזר בו, והרי הוא רוצה לעשות קנוניה עם זה כדי להפקיע נכסי זה האחרון.

יא  מצא שובר--בזמן שבעל השטר מודה שנשבר שטרו ופרעו או מחלו, ייתן לבעל השובר; אין שניהם מודים, לא יחזיר לא לזה ולא לזה.  [יב] מצא כתובה--אף על פי ששניהם מודים, לא יחזיר לאישה:  שמא נפרעה כתובה זו או נמחלה, ואחר כך מכר הבעל נכסיו; והרי הוא רוצה לעשות קנוניה על הלקוחות.

יב  [יג] מצא איגרות שום, ואיגרות מזון, שטרי חליצה ומיאונין, ושטרי הטענות שכותבין הדיינין טענותיו של בעל דין זה ושל חברו, או שמצא שטרי בירורים והם השטרות שביררו בהן בעלי דינין את הדיינין שדנין להם וקיבלו עליהם שידונו להם פלוני ופלוני, או שמצא כל מעשה בית דין--הרי זה יחזיר.

יג  כללו של דבר:  כל שטר שחוששין בו לפירעון--לא יחזיר, שמא נפרע החוב; ואם היה החייב מודה, ואפשר שהודה כדי לעשות קנוניה עד שיפסיד על הלוקח או מקבל המתנה שלקחו אחר זמן השטר, כדי שיטרפו מידם שלא כדין--הרי זה לא יחזיר, אף על פי ששניהם מודים.  וכל שטר שאין בו צד לחשש, לא לפירעון ולא לקנוניה--יחזיר לבעליו.

יד  כל השטרות הנמצאות שדינן שלא יחזיר--אם החזיר--הרי אלו כשרים וגובין בהן, ואין מוציאין אותן מתחת יד בעליהן; והרי הם בחזקתן, ואין חוששין להם.