משנה תורה לרמב"ם ספר נזקים הלכות גזילה ואבידה

הלכות גזילה ואבידה פרק יז

א  כל מציאה שאמרנו בה שהיא של מוצאה--אינו זוכה בה, עד שתגיע לידו או לרשותו; אבל אם ראה את המציאה, אפילו נפל לו עליה, ובא אחר, והחזיק בה--זה שהחזיק בה, זכה בה.

ב  היה רוכב על גבי בהמה, וראה את המציאה, ואמר לחברו זכה לי בה--כיון שהגביהה לו--קנה הרוכב, ואף על פי שלא הגיעה לידו.  ואם אמר לו תנה לי, ונטלה ואמר אני זכיתי בה--זכה בה הנוטל; ואם משנתנה לרוכב אמר אני זכיתי בה תחילה, לא אמר כלום.

ג  המגביה מציאה לחברו--קנה חברו, ואף על פי שלא אמר לו כלום.  הגביהו המציאה שניים, קנו שניהם.  [ד] הגביהה לו חירש או שוטה או קטן--לא קנה הפיקח, לפי שאין להן דעת.  הגביהה חירש ופיקח כאחד--מתוך שלא קנה פיקח, לא קנה חירש; היו שניהם חירשים, קנו שניהם:  תיקנו להם חכמים שיקנו, כדי שלא יבואו להינצות.

ד  [ה] שניים שראו גמל או חמור של מציאה, וקדמו שניהם והנהיגוהו, או משכוהו, או שהיה אחד מנהיג ואחד מושך--קנו שניהם.  במה דברים אמורים, בחמור.  אבל בגמל--אם היה אחד מנהיג ואחד מושך--המושך קנה, אבל לא המנהיג.

ה  [ו] בהמת מציאה שקדם אחד ואחז במוסרה--לא קנה, עד שימשוך או ינהיג; וכן בנכסי הגר.  אבל קנה המוסרה לבדה.  [ז] היה אחד רוכב, ואחד אוחז במוסרה--הרוכב קנה הבהמה, והמוסרה שעל לחיי הבהמה בלבד; וזה שאחז המוסרה, קנה ממנה מה שאחז בידו.  ושאר המוסרה, לא קנהו אחד מהן.

ו  [ח] חצרו של אדם קונה לו, שלא מדעתו; ואם נפלה בה מציאה, הרי היא של בעל החצר.  במה דברים אמורים, בחצר המשתמרת.  אבל בשדה וגינה וכיוצא בהן--אם היה עומד בצד שדהו ואמר זכתה לי שדי, זכה בה; ואם אינו עומד שם, או שהיה עומד ולא אמר זכתה לי שדי--כל הקודם זכה.

ז  וכן ארבע אמות של אדם שהוא עומד בצידן, הרי אלו קונים לו; ואם הגיעה המציאה לתוך ארבע אמות שלו, זכה בה.  [ט] חכמים תיקנו דבר זה, כדי שלא יינצו המוצאין זה עם זה.  במה דברים אמורים, בסימטה או בצידי רשות הרבים, שאין הרבים דוחקין בהן, או בשדה שאין לה בעלים.  אבל העומד ברשות הרבים, או בתוך שדה חברו--אין ארבע אמות קונות לו, ואינו קונה שם עד שתגיע מציאה לידו.

ח  [י] קטנה--יש לה חצר, ויש לה ארבע אמות; וקטן--אין לו חצר, ואין לו ארבע אמות.  מפני שחצר של קטנה, מידה למדנוה:  שכדרך שהיא מתגרשת בגט המגיע לידה, כך מתגרשת בגט המגיע לחצרה; וכשם שיש לה חצר לעניין הגט, כך יש לה לעניין מציאה.  וארבע אמות של אדם, כחצרו לעניין מציאה; אבל האיש, למדנו שחצרו קונה לו משלוחו:  כדרך שקונה לו שלוחו, כך תקנה לו חצרו.  והקטן--הואיל ואינו עושה שליח, כך אין חצרו ולא ארבע אמות שלו קונין לו:  עד שתגיע מציאה לידו.

ט  [יא] מי שראה אחרים רצים אחר המציאה, והרי היא צבי שבור או גוזלות שלא פרחו--אם היה עומד בצד שדהו שהן בתוכה, ואילו היה רץ היה מגיען, ואמר זכתה לי שדי--זכתה לו שדהו.  ואם אינו יכול להגיען--הרי אלו כצבי שהוא רץ כדרכו וכגוזלות המפריחים, ולא אמר כלום; אלא כל הקודם בהן, זכה.

י  ואם במתנה ניתנו לו--הואיל ואחר הקנה אותן לו והרי הן מתגלגלין בתוך שדהו, קנתה לו שדהו; ואם היה צבי רץ כדרכו וגוזלות מפריחין, לא קנתה לו שדהו.

יא  [יב] מציאת חירש שוטה וקטן--יש בה גזל, מפני דרכי שלום.  לפיכך אם עבר אחר וגזלה מידן, אינה יוצאה בדיינים; ואם כפר בה ונשבע, אינו חייב בחומש.

יב  [יג] מציאת בנו ובתו הסמוכים על שולחנו, אף על פי שהן גדולים, ומציאת בתו הנערה, אף על פי שאינה סומכת על שולחנו ואפילו הייתה מכורה אמה, ומציאת עבדו ושפחתו הכנעניים, ומציאת אשתו--הרי אלו שלו.

יג  אבל מציאת בנו שאינו סומך על שולחנו, אף על פי שהוא קטן, ומציאת עבדו ושפחתו העבריים, ומציאת אשתו שהיא מגורשת ואינה מגורשת--כל אלו המציאות אינן שלו.