משנה תורה לרמב"ם ספר נזקים הלכות גזילה ואבידה

הלכות גזילה ואבידה פרק יד

א  השמלה בכלל "כל אבידת אחיך" (דברים כב,ג) הייתה, וכן השור והשה והחמור.  ולמה פרט הכתוב חמור, להחזירו בסימני מרדעת; אף על פי שהסימן בדבר הטפל לו, יחזיר.  ולמה פרט שור ושה--להחזיר אפילו גיזות השה, או גז זנב השור אף על פי שהוא דבר מועט.

ב  ולמה פרט השמלה, ללמוד ממנה:  מה השמלה מיוחדת שיש לה סימנין, וחזקתה שיש לה תובעין, וחייב להחזיר; אף כל דבר שיש לו סימנים--הרי הוא בחזקת שיש לו תובעין, וחייב להחזיר.  אבל דבר שאין לו תובעין, אלא נתייאשו ממנו הבעלים--הרי הוא של מוצאו, אף על פי שיש בו סימנים.

ג  [ב] זה הכלל באבידה:  כל דבר שאין בו סימן--כיון שאבד וידעו בו הבעלים שאבד, הרי זה בחזקת שנתייאשו ממנו בעליו, כגון מסמר אחד או מחט אחת או מטבע אחד, שהרי אינן יכולים ליתן סימן להחזירו להן; ולפיכך הרי הוא לזה שמצאו.

ד  [ג] וכל דבר שיש בו סימן, כגון שמלה ובהמה--הרי זה בחזקת שלא נתייאשו ממנו בעליו:  שהרי דעתן תלויה ליתן סימנין שיש בו, ויחזור להן.  לפיכך המוצא אותו חייב להכריז, אלא אם כן ידע שנתייאשו הבעלים:  כגון ששמע אותם אומרים ויי לחסרון כיס וכיוצא בדברים אלו, שמראין שנתייאשו--הרי אותה האבידה של מוצאה.

ה  [ד] וכן אם מצא דבר שיש בו סימן בים ובנהר וכיוצא בהן, או במקום שרובו גויים--הרי זה בחזקת שנתייאשו ממנו בעליו משעה שנפל; ולפיכך הרי הוא של מוצאו, אף על פי שלא שמע הבעלים שנתייאשו ממנו.

ו  [ה] ייאוש שלא מדעת, אפילו בדבר שאין בו סימן--אינו ייאוש.  כיצד:  נפל ממנו דינר, ולא ידע בו שנפל--אף על פי שכשיידע בו שנפל, יתייאש--הרי זה אינו ייאוש עתה:  עד שיידעו הבעלים שנפל.  אבל אם עדיין הבעלים אומרים שמא נתתיו לפלוני, או שמא במגדל הוא מונח, או שמא טעיתי בחשבון, וכיוצא בדברים אלו--אין זה ייאוש.

ז  [ו] הרואה חברו שנפל ממנו דינר על הארץ, ולא ידע בו, ונטל הדינר קודם ייאוש--עובר על עשה ועל שני לאוין, כמו שביארנו.  ואפילו החזיר לו הדינר לאחר שנתייאש--זו מתנה היא, וכבר עבר על האיסורים.

ח  [ז] נטל הדינר לפני ייאוש על מנת להחזירו, ולאחר ייאוש נתכוון לגזול אותו--עובר משום "השב תשיבם" (דברים כב,א).  המתין לו, ולא הודיע לבעלים ולא נטל הדינר עד שידעו הבעלים שנפל, שהרי נתייאשו כמו שביארנו, ואחר כך נטל הדינר מעל הארץ--אינו עובר אלא משום "לא תוכל, להתעלם" (דברים כב,ג).  וכן כל כיוצא בזה.

ט  [ח] ראה סלע או מטבע שנפל אפילו משלושה בני אדם, ואף על פי שאין בו שווה פרוטה לכל אחד ואחד--חייב להחזיר:  שמא שותפין הן, ומחל אחד מהן חלקו לחברו; ונמצאת אבידתו של זה שווה פרוטה.

י  [ט] ראה חברו שנפל ממנו דינר בתוך החול או בתוך העפר, ונתעלם ממנו--הרי זה כנופל לים או לנהר, והרי הוא של מוצאו:  שהרי נתייאש ממנו, מפני שאין בו סימן.  ואפילו ראה אותו הביא כברה לחפש אחריו, בדעת רעועה הוא מחפש כדרך שמחפשים בעפר שאר הבלשין שלא נפל מהן כלום שמא ימצאו מה שנפל לאחרים; כך הוא זה מחפש, לא מפני שלא נתייאש.

יא  [י] המוצא סלע בשוק, מצאו חברו ואמר לו שלי היא וחדשה היא ושל מדינה פלונית היא ושל מלך פלוני היא, אפילו אמר שמי כתוב עליה--לא אמר כלום, ואינו חייב להחזיר:  שאין סימני המטבע סימן, מפני שחזקתו להוציאה; אומרין אנו שלו הייתה, והוציאה מידו ונפלה מיד אחר, והואיל ואין סימניה סימן שסומכין עליו, משעת נפילה נתייאש והרי היא של מוצאה.

יב  [יא] המוצא דבר שאין בו סימן, בצד דבר שיש בו סימן--חייב להכריז.  בא בעל הסימן, ונטל את שלו ואמר שזה בלבד נפל ממנו--זכה המוצא בדבר שאין בו סימן.

יג  [יב] המוצא כלי חרס וכיוצא בהן מכלים שצורת כולן שווה--אם כלים חדשים הן, הרי הם שלו:  שהרי הן כמו דינר משאר הדינרים, שאין לו סימן ואין הבעלים מכירים אותן--שהרי אינו יודע אם פך זה או צלוחית זו שלו, או של אחר.

יד  ואם היו כלים ישנים שטבעתן העין, חייב להכריז:  שאם יבוא תלמיד חכמים ויאמר אף על פי שאיני יכול ליתן בכלי כזה סימן, יש לי בו טביעות עין--חייב להראותו לו; אם הכירו ואמר שלי הוא, מחזירין לו.

טו  [יג] במה דברים אמורים, בתלמיד ותיק שאינו משנה בדיבורו כלל--אלא בדברי שלום, או במסכתא, או במיטה, או בבית שהוא מתארח בו.

טז  כיצד:  היה עוסק במסכת נידה ואמר במקוות אני שונה, כדי שלא ישאלו אותו שאלות בעניין נידה, או שישן במיטה זו ואמר בזו אני ישן, שמא יימצא שם קרי, או שנתארח אצל שמעון ואמר אצל ראובן אני מתארח, כדי שלא יטריחו על זה שנתארח אצלו, או שהביא שלום בין אדם לחברו והוסיף וגרע, כדי לחבבן זה לזה--הרי זה מותר; אבל אם באו עדים ששינה בדיבורו חוץ מדברים אלו, אין מחזירין לו את האבידה בטביעות עין.