משנה תורה לרמב"ם -> ספר נזקים -> הלכות גזילה ואבידה

הלכות גזילה ואבידה פרק יא

א  השב אבידה לישראל--מצות עשה, שנאמר "השב תשיבם, לאחיך" (דברים כב,א).  והרואה אבידת ישראל, ונתעלם ממנה והניחה--עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תראה את שור אחיך . . ." (שם); וביטל מצות עשה.  ואם השיבה, קיים מצות עשה.

ב  לקח את האבידה, ולא השיבה--ביטל מצות עשה, ועבר על שני לאוין:  על "לא תוכל, להתעלם" (דברים כב,ג), ועל "לא תגזול" (ויקרא יט,יג).

ג  אפילו היה בעל האבידה רשע, ואוכל נבילה לתיאבון וכיוצא בו--מצוה להשיב אבידתו.  אבל אוכל נבילה להכעיס, הרי הוא מין; והמינין מישראל, והאפיקורוסים, ועובדי עבודה זרה, ומחללי שבת בפרהסיה--אסור להחזיר להן אבידה, כגוי.

ד  [ג] אבידת הגוי--מותרת, שנאמר "אבידת אחיך" (דברים כב,ג).  והמחזירה--הרי זה עובר עבירה, מפני שהוא מחזיק ידי רשעי עולם.  ואם החזירה לקדש את השם, כדי שיפארו את ישראל ויידעו שהם בעלי אמונה--הרי זה משובח.  ובמקום שיש חילול השם--אבידתו אסורה, וחייב להחזירה.  ובכל מקום מכניסין כליהם מפני הגנבים ככלי ישראל, מפני דרכי שלום.

ה  [ד] טעות הגוי, כאבידתו ומותרת:  והוא, שטעה מעצמו; אבל להטעותו, אסור.  [ה] כיצד:  כגון שעשה הגוי חשבון וטעה.  וצריך שיאמר לו ישראל, ראה שעל חשבונך אני סומך, ואיני יודע, אלא מה שאתה אומר אני נותן לך.  כגון זה מותר--שמא יתכוון הגוי לבודקו, ונמצא שם שמיים מתחלל.

ו  עיר שישראל וגויים דרין בה, ומחצה גויים ומחצה ישראל, ומצא בה אבידה--נוטל ומכריז; ואם בא ישראל ונתן סימניה, חייב להחזיר.

ז  היה רוב העיר גויים--אם מצא במקום מן העיר שרוב המצויים שם ישראל, חייב להכריז.  אבל אם מצא בסרטיה ופלטיה גדולים בבתי כנסייות ובבתי מדרשות שהגויים מצויין שם תמיד, ובכל מקום שהרבים מצויין שם--הרי המציאה שלו:  ואפילו בא ישראל ונתן סימניה--שהרי נתייאש ממנה כשנפלה, מפני שהוא אומר גוי מצאה.

ח  אף על פי שהיא שלו--הרוצה לילך בדרך הטוב והישר, ועושה לפנים משורת הדין--מחזיר את האבידה לישראל, כשייתן את סימניה.

ט  [ח] מצא בעיר זו שרובה גויים חבית של יין--יינה אסור בהניה, וקנקנה מותר משום אבידה; ואם בא ישראל ונתן סימניה, מותרת בשתייה לזה שמצאה.

י  [ט] עוף שחטף בשר והשליכו בחצר אחרת--אף על פי שרוב העיר ישראל--הרי זה מותר משום אבידה, שהרי נתייאשו הבעלים ממנו.

יא  [י] המוצא אבידה בזוטו של ים, ובשלוליתו של נהר שאינו פוסק--אף על פי שיש בה סימן, הרי זו של מוצאה:  שנאמר "אשר תאבד ממנו, ומצאתה" (דברים כב,ג), מי שאבודה ממנו ומצואה אצל כל אדם; יצאת זו שאבודה ממנו ומכל אדם, שזה ודאי נתייאש ממנה.

יב  [יא] המאבד ממונו לדעת, אין נזקקין לו.  כיצד:  הניח פרתו ברפת שאין לה פתח ולא קשרה והלך לו, השליך כיסו ברשות הרבים והלך לו, וכל כיוצא בזה--הרי זה איבד ממונו לדעתו.  ואף על פי שאסור לרואה דבר זה ליטול לעצמו, אינו זקוק להחזיר--שנאמר "אשר תאבד" (דברים כב,ג), פרט למאבד לדעתו.

יג  [יב] אבידה שאין בה שווה פרוטה--אינו חייב להיטפל בה, ולא להחזירה.  [יג] מצא שק או קופה--אם היה חכם או זקן מכובד שאין דרכו ליטול כלים אלו בידו, אינו חייב להיטפל בהן; ואומד את דעתו:  אילו היו שלו--אם היה מחזירן לעצמו, כך חייב להחזיר של חברו; ואם לא היה מוחל על כבודו, אפילו היו שלו--כך בשל חברו, אינו חייב להחזיר.

יד  היה דרכו להחזיר כלים כאלו בשדה, ואין דרכו להחזירן בעיר, ומצאן בעיר--אינו חייב להחזיר; מצאן בשדה--חייב להחזירן, עד שיגיעו לרשות הבעלים, ואף על פי שהרי נכנס בהן לעיר, ואין דרכו בכך.  [יד] וכן אם מצא בהמה והכישה--נתחייב להיטפל בה ולהחזירה, אף על פי שאינה לפי כבודו:  שהרי התחיל במצוה.

טו  החזירה וברחה, אפילו מאה פעמים--חייב להחזיר:  שנאמר "השב תשיבם" (דברים כב,א)--"השב", אפילו מאה פעמים משמעו.  לעולם הוא חייב להיטפל בה, עד שיחזירנה לרשות בעליה למקום המשתמר; אבל אם החזירה למקום שאין משתמר, כגון גינה וחורבה, ואבדה משם--חייב באחריותה.

טז  [טו] החזיר את האבידה בשחרית למקום שהבעלים נכנסין ויוצאין שם בשחרית--אינו חייב להיטפל בה, שהרי הבעלים רואין אותה, אף על פי שהוא מקום שאינו משתמר.  במה דברים אמורים, בדבר שאין בו רוח חיים; אבל בבעלי חיים--לעולם חייב להיטפל בה עד שיכניסנה לרשות הבעלים המשתמרת, ואינו צריך דעת בעלים.

יז  [טז] ראה בהמה שברחה מן הדיר, והחזירה למקומה--הרי קיים המצוה, ואינו צריך דעת הבעלים.

יח  [יז] ההולך בדרך הטוב והישר, ועושה לפנים משורת הדין--מחזיר את האבידה בכל מקום, ואף על פי שאינה לפי כבודו.

יט  [יח] כוהן שראה האבידה בבית הקברות--אינו מיטמא להחזירה, שבעת שמקיים מצות עשה של השב אבידה, מבטל עשה של "קדושים יהיו" (ויקרא כא,ו), ועובר על לא תעשה של "לא ייטמא, בעל בעמיו" (ויקרא כא,ד); ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה.

כ  [יט] ראה את האבידה, ואמר לו אביו אל תחזירנה--יחזיר, ולא יקבל ממנו:  שאם קיבל מאביו, נמצא בעת שמקיים מצות עשה של "כבד את אביך" (שמות כ,יא; דברים ה,טו), ביטל עשה של "השב תשיבם" (דברים כב,א), ועבר על "לא תוכל, להתעלם" (דברים כב,ג).

כא  [כ] הרואה מים שוטפין ובאין להשחית בניין חברו, או להשחית שדהו--חייב לגדור בפניהם ולמונעם:  שנאמר "לכל אבידת אחיך" (דברים כב,ג), לרבות אבידת קרקעו.



   לדף ראשי מאגר ספרות הקודש  

תנ"ך | משנה | תוספתא | תלמוד ירושלמי | תלמוד בבלי | מדרש תנחומא | משנה תורה לרמב"ם
 

לדף ראשי מקראנט | מאגר מידע | הפעלות ממוחשבות | קהילת מורים | אחיתופל | עזרה
 
 

כל הזכויות בטקסטים הספרותיים כפי שהם מופיעים באתר "ספרות הקודש" הן של מכון ממרא.
החומר מופיע באתר סנונית על סמך רישיון מאת מכון ממרא ובאדיבותו הרבה.
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס

כל הזכויות שמורות © 2003-2009 (ראה תנאי שימוש)
 
border
סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך