משנה תורה לרמב"ם ספר נזקים הלכות גזילה ואבידה

הלכות גזילה ואבידה פרק י

א  גוי בעל זרוע שאנס נכסי ישראל, וירד לתוך שדהו מחמת שהיה לו חוב על בעל השדה, או מחמת שיש לו נזק ביד זה הישראלי, או מחמת שהפסיד ממונו, ואחר שתקף על השדה מכרה לישראל אחר--אין הבעלים יכולין להוציא מיד הלוקח.

ב  במה דברים אמורים, בשהודו הבעלים שאמת טען הגוי המוכר, או יעידו עדי ישראל שאמת טען הגוי.  וכן אם היה שם מלך או שר באותו מקום שיכול לכוף את הגוי שמכר לדין, ולא תבעו הבעלים את הגוי--אינן יכולין להוציא מיד הלוקח מן הגוי, אף על פי שאינן מודין לגוי ואף על פי שאין שם עדים שאמת טען הגוי:  שהרי הלוקח אומר לבעלים, אם גזלן הוא הגוי, למה לא תבעתם אותו בדיניהם.

ג  הגויים המציקים לישראל ומבקשים להרוג אותו עד שיפדה עצמו מיד הגוי בשדהו או בביתו, וייתננה למציק ואחר כך יניחנו:  כשירצה המציק למכור אותה הקרקע--אם יש ביד הבעלים ליקח מן המציק, הן קודמין לכל אדם.  ואם אין ביד הבעלים ליקח, או ששהת הקרקע ביד המציק שנים עשר חודש--כל הקודם ולקח מן המציק, זכה:  ובלבד שייתן לבעלים הראשונים רביע הקרקע, או שליש המעות, מפני שזה המציק מוכר בזול; הואיל וקרקע שאינה שלו הוא מוכר--הרי זה מוכר בפחות רביע או קרוב לו, וזה הרביע של בעלים, שהרי מחמת שהיא שלהן מוכר בזול.

ד  לפיכך הלוקח מן המציק בשלושים--נותן לבעלים עשרה, או נותן להם רביע הקרקע, ואחר כך יקנה הכול.  ואם לא נתן, הרי רביע הקרקע כגזל בידו.

ה  [ד] היורד לתוך שדה חברו שלא ברשות, ונטעה--אם הייתה שדה העשויה ליטע--אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו ליטעה, ונוטל מבעל השדה; ואם אינה עשויה ליטע--שמין לו, וידו על התחתונה.

ו  [ה] אמר לו בעל השדה, עקור אילנך ולך--שומעין לו.  אמר הנוטע הריני עוקר אילני--אין שומעין לו, מפני שמכחיש את הקרקע.

ז  [ו] החצרות--הרי הן ראויות לבניין, ולהוסיף בהן בתים ועלייות; לפיכך הורו הגאונים, שהבונה בחצר חברו שלא מדעתו--הרי זה כנוטע שדה העשויה ליטע, ושמין לו כמה אדם רוצה ליתן בבניין זה לבנותו:  והוא, שיבנה בניין המועיל הראוי לאותה חצר כמנהג אותו מקום.

ח  [ז] היורד לשדה חברו ברשות--אפילו נטע שדה שאינה עשויה ליטע--שמין לו, וידו על העליונה:  שאם הייתה ההוצאה יתרה על השבח, נוטל ההוצאה; ואם השבח יתר על ההוצאה, נוטל השבח.  ובעל בנכסי אשתו, והשותף בשדה שיש לו חלק בה--כיורד ברשות הן, ושמין להם וידם על העליונה.

ט  [ח] היורד לשדה חברו שלא ברשות, ונטע או בנה, ואחר כך בא בעל השדה והשלים הבניין או ששמר הנטיעות, וכיוצא באלו הדברים שמראין שדעתו נוטה למה שעשה זה וברצונו בא הדבר--שמין לו, וידו על העליונה.

י  [ט] היורד לתוך חורבתו של חברו, ובנאה שלא ברשות--שמין לו, וידו על התחתונה.  ואם אמר בעל הבניין, עציי ואבניי אני נוטל--בבית, שומעין לו; בשדה, אין שומעין לו, מפני שמכחיש את הקרקע.  אמר לו בעל הקרקע, טול מה שבנית--שומעין לו.

יא  [י] כל מי ששמין לו--בין שהייתה ידו על העליונה, בין שהייתה ידו על התחתונה--אינו נוטל כלום, עד שיישבע בנקיטת חפץ כמה הוציא.  ואם אמר יבואו הדיינים, ויעשו שומת ההוצאה, והרי היא גלויה לעיניהם, וישערו העצים והאבנים והסיד ושכר האומנין בפחות שבשערים--שומעין לו, ונוטל בלא שבועה.  וכן זה שנוטל השבח בלבד, והייתה ידו על העליונה--אינו צריך שבועה.

יב  [יא] כל ששמין לו ונוטל, שטען בעל השדה ואמר נתתי, והיורד לשדה אומר לא נטלתי--היורד נאמן, ונשבע שלא נתן לו כלום ונוטל:  שהרי אומרין לבעל השדה, עדיין לא שמו לך ולא ידעת כמה אתה חייב ליתן, היאך נתת.

יג  אבל אם שמו לו ואמרו לבעל השדה תן לו, ואמר נתתי, אף על פי שעדיין לא נשבע היורד--הרי בעל השדה נאמן, ויישבע שבועת היסת שנתן וייפטר:  שהקרקע בחזקת בעליה.

יד  [יב] בעל שהוריד אריסין בנכסי אשתו, ואחר כך גירשה--אם היה הבעל עצמו אריס--נסתלק בעל, נסתלקו אריסין:  שלא ירדו לה אלא על דעת הבעל; ושמין להם, וידם על התחתונה.  ואם אין הבעל אריס--על דעת הקרקע ירדו, ושמין להם כעריס.