משנה תורה לרמב"ם ספר נזקים הלכות גזילה ואבידה

הלכות גזילה ואבידה פרק ח

א  הגוזל את חברו, ומת הנגזל--יחזיר הגזילה ליורשים; ואם אבדה או נשתנת, נותן להם דמיה.  ואם נשבע לו, ואחר כך מת--נותן הקרן והחומש ליורשין.

ב  הגוזל את אביו ונשבע לו, ומת האב--אם אין הגזילה קיימת או נשתנת, עושה חשבון עם אחיו על הקרן ועל החומש; ואם הגזילה קיימת, חייב להוציא הגזילה עצמה מתחת ידו.  לפיכך נותן את הגזילה ואת החומש לאחיו, ועושה עימהן חשבון.

ג  אם אין לו אחין, שנמצא זה הגזלן לבדו הוא היורש--מוציא הגזילה מתחת ידו לבניו; ואם אין בנים לזה הבן הגזלן--נותנה לבעל חובו, או בהלוואתו, או לצדקה.  הואיל ויצאת הגזילה עצמה מתחת ידו--נפטר, אף על פי שנתנה מתנה או פרעה בחובו:  והוא, שיודיעם ויאמר זה גזל אבא.

ד  וכן הגוזל את הגר ונשבע לו, וחזר והודה לו, וזקף עליו הכול מלווה, ואחר כך מת הגר--אף על פי שזכה בגזילה, חייב להוציאה מתחת ידו.  [ה] במה דברים אמורים, בשהודה בינתיים.  אבל אם גזל את הגר שאין לו יורשים, ונשבע לו, ומת הגר--הרי זה חייב לשלם הקרן והחומש לכוהנים של אותו משמר, ומביא אשמו; ואחר כך יתכפר לו.

ה  [ו] מפי השמועה למדו שזה שנאמר בתורה "ואם אין לאיש גואל" (במדבר ה,ח)--בגר שמת ואין לו יורשים, הכתוב מדבר.  ואשם זה האמור כאן, הוא הגזל או דמי הגזילה.

ו  לפיכך המחזיר גזל הגר בלילה, לא יצא, שהרי אשם קראו הכתוב, ואין מקריבין בלילה.  ואין הכוהנים חולקין גזל הגר כנגד גזל הגר, כדרך שאין חולקין בשר אשם זה כנגד בשר אשם אחר.

ז  כל גזל הגר שאין בו שווה פרוטה לכל כוהן וכוהן מאנשי משמר, לא יצא המחזירו ידי השבה--שנאמר "המושב לה', לכוהן" (במדבר ה,ח), עד שתהיה השבה לכל כוהן.

ח  ולמה נאמר בגזל הגר "איש" (במדבר ה,ח)--שהאיש אתה צריך לחקור ולחזר עליו, אם יש לו יורשים או אם אין לו; אבל אם היה הגר קטן--אי אתה צריך לחזר עליו, אלא חזקתו שאין לו יורשים.

ט  [ח] הכוהנים בגזל הגר, כמקבלי מתנות הן.  לפיכך הגוזל חמץ מן הגר שאין לו יורשים, ועבר עליו הפסח--חייב ליתן לכוהנים את דמיו, כשעת הגזילה:  שאם ייתננו להן עכשיו, אינה מתנה--שהרי הוא אסור בהניה.  ואילו היה הגר קיים, היה אומר לו הרי שלך לפניך כמו שביארנו.

י  [ט] כוהן שגזל גר שאין לו יורשים, ונשבע לו, ומת הגר--לא זכה זה בגזילה שתחת ידו, אלא יוציא מתחת ידו לכל אחיו הכוהנים בני המשמרה.

יא  [י] הגוזל את הגר ונשבע לו, ומת הגר, והפריש אשמו וגזילתו להעלותן לכוהנים, ומת הגזלן קודם כפרה--הרי בני הגזלן יורשים את כסף הגזילה או הגזילה עצמה; והאשם ירעה עד שייפול בו מום, כמו שביארנו במקומו.

יב  [יא] נתן הגזלן את הכסף לאנשי משמר, ומת קודם כפרה--אין יורשי הגזלן יכולין להוציא מיד הכוהנים, שנאמר "איש אשר ייתן לכוהן, לו יהיה" (במדבר ה,י); ואפילו היה הגזלן קטן, שאין מתנתו מתנה--אין יורשיו מוציאין מיד הכוהנים.

יג  [יב] נתן את הכסף לאחת מן המשמרות, ואת האשם למשמרה זו שהיא שבתה--יחזור הכסף אצל האשם, לאנשי המשמרה הקבועה:  שהמשמרה שלקחה כסף בלא שבתה לא זכת, ומוציאין מידה.

יד  [יג] אין מקריבין את האשם עד שיחזיר הגזלן הקרן לבעלים, או לכוהנים אם היה גזל גר שאין לו יורשים.  נתן את הקרן, והקריב אשמו--נתכפר לו, ואין החומש מעכב הכפרה; וחייב ליתן את החומש אחר כפרה.

טו  [יד] העבדים והשטרות והקרקעות, אין בהן תוספת חומש:  שנאמר "וכיחש בעמיתו בפיקדון" (ויקרא ה,כא), כל האמור בעניין מיטלטלין הוא וגופן ממון--יצאו קרקעות ועבדים שהוקשו לקרקעות, ויצאו שטרות שאין גופן ממון.  וכן אם היו גזל גר שאין לו יורשין, אינן חוזרים לכוהנים.

טז  וכן הקרקע אינה נקנית לגזלן לעולם, אלא ברשות בעליה קיימת; ואפילו נמכרה לאלף, זה אחר זה ונתייאשו הבעלים--הרי זו חוזרת לנגזל בלא דמים.  וכל מי שיצאה מתחת ידו חוזר על זה שמכרה לו, וחוזר המוכר השני על המוכר הראשון, עד שיחזור הלוקח מן הגזלן על הגזלן, וייטול ממנו כמו שיתבאר.