משנה תורה לרמב"ם ספר נזקים הלכות גזילה ואבידה

הלכות גזילה ואבידה פרק ז

א  כל מי שנתחייב ממון לחברו הישראלי, וכפר בו ונשבע על שקר--הרי זה חייב להחזיר לו הקרן שכפר בו, והוספת חומש; וחייב בקרבן, והוא הנקרא אשם גזילות.

ב  אחד הגוזל, או העושק, או הגונב, או שהלווהו, או שהפקיד אצלו, או מצא אבידה וכיחש בה, או שהייתה ביניהן שותפות ונשאר לו אצלו ממון, או שעשה לו מלאכה ולא נתן לו שכרו.  כללו של דבר:  כל שאילו הודה חייב לשלם בדין, וכפר ונשבע--משלם קרן וחומש, שנאמר "וכיחש בעמיתו בפיקדון . . ." (ויקרא ה,כא).

ג  במה דברים אמורים, בשהיה חייב לשלם מחמת עצמו; אבל אם היה חייב לשלם מחמת אביו, אינו משלם חומש.  כיצד:  כגון שגזל אביו או גנב או שהיה חייב לאחרים, והבן יודע, וכפר הבן ונשבע, ואחר כך הודה--משלם הקרן בלבד:  שנאמר "אשר גזל" (ויקרא ה,כג)--על גזלו הוא מוסיף חומש, ואינו מוסיף חומש על גזל אביו.

ד  במה דברים אמורים, בשאין הגזילה קיימת; אבל אם גזל אביו ומת, והרי הגזילה קיימת, וכפר היורש ונשבע, ואחר כך הודה--משלם קרן וחומש.

ה  גזל האב ונשבע והודה, ואחר כך מת--הרי היורש משלם קרן וחומש; [ו] גזל ונשבע ומת, והודה היורש--משלם הקרן בלבד.  ובין כך ובין כך, היורש פטור מן האשם.

ו  [ז] הנשבע לגוי--משלם את הקרן, ואינו חייב בחומש:  שנאמר "וכיחש בעמיתו" (ויקרא ה,כא).  וכן הגוזל פחות משווה פרוטה, וכפר ונשבע--אינו חייב בחומש, שאין פחות משווה פרוטה ממון.

ז  כמה הוא החומש, אחד מארבעה בקרן:  שאם גזל שווה ארבעה ונשבע, משלם חמישה; ואם הייתה הגזילה קיימת, מחזיר אותה ונותן דמי רביע שלה.

ח  אין הנשבע על כפירת ממון משלם חומש, עד שיודה מעצמו; אבל אם באו עדים, והוא עומד בכפירתו--משלם הקרן בלבד על פי עדים, ואינו משלם את החומש:  שהחומש עם הקרבן לכפרה הם באים, ואינו מביא אותן אלא על פי עצמו.

ט  הגוזל את חברו--אף על פי שכפר בו, הואיל ולא נשבע, אם חזר והודה, אינו חייב לרדוף אחר הבעלים עד שיחזיר להם ממון שבידו:  אלא יהי ביד הגזלן, עד שיבואו הבעלים וייטלו שלהן.

י  אבל אם נשבע על שווה פרוטה ומעלה--חייב לרדוף אחר הבעלים עד שיחזיר להם, אפילו הם באיי הים, מפני שכבר נתייאשו מאחר שנשבע, ואינן באין עוד לתובעו.

יא  [י] אפילו החזיר הגזילה כולה חוץ משווה פרוטה, חייב להוליכה אחר הנגזל; ולא ייתן לא לבנו של נגזל, ולא לשלוחו, אלא אם כן עשה הנגזל השליח בעדים.  ואם הביא את הגזילה ואת החומש לבית דין שבעירו--הרי זה מביא אשמו, ומתכפר לו; ובית דין מיטפלין בה, עד שתגיע לבעלה.  וכן נותן הוא לשלוח בית דין.  וכל הנותן הגזל וכיוצא בו לבית דין, יצא.

יב  [יא] נתן לו את הקרן, ולא נתן לו את החומש, או שמחל לו על הקרן, ולא מחל לו על החומש, או שמחל לו על זה ועל זה, חוץ מפחות משווה פרוטה בקרן--אינו צריך להוליך אחריו, אלא יבוא הנגזל וייטול את השאר.  ואף על פי שהגזילה עצמה קיימת, אין חוששין שמא תתייקר ונמצא הנשאר שווה פרוטה.

יג  אבל אם נתן לו את החומש, ולא נתן לו את הקרן, או שמחל לו על החומש, ולא מחל לו על הקרן, או שמחל לו על זה ועל זה, חוץ משווה פרוטה בקרן--חייב להוליכו אחריו, או ייתן לבית דין שבעירו כמו שביארנו.

יד  [יב] המחזיר את הקרן לבעלים, וכפר פעם שנייה בחומש ונשבע עליו--נעשה החומש כקרן לכל דבר, ומשלם עליו חומש אחר:  שנאמר "וחמישיתיו יוסף עליו" (ויקרא ה,כד)--מלמד שהוא מוסיף חומש על חומש, עד שיתמעט החומש שיכפור בו ויישבע עליו משווה פרוטה.

טו  [יג] מי שהיה אצלו פיקדון, וטען שאבד ונשבע, וחזר והודה שהוא אצלו, וחזר וטען שאבד ונשבע, וחזר והודה שהוא אצלו--משלם חומש לכל שבועה ושבועה עם הקרן האחד:  שנאמר "וחמישיתיו יוסף עליו" (ויקרא ה,כד), מלמד שהוא משלם כמה חומשין על קרן אחד.