משנה תורה לרמב"ם  ספר נזקים הלכות גזילה ואבידה
הלכות גזילה ואבידה פרק ג
א הגוזל חבית של יין מחברו, והרי היא שווה דינר בשעת הגזילה, והוקרה אצלו ועמדה בארבעה--אם שיבר את החבית או שתה אותה או מכרה או נתנה במתנה, אחר שהוקרה--משלם ארבעה, כשעת הוצאה מן העולם: שאילו הניחה, הייתה חוזרת בעצמה. נשברה מאליה או אבדה--משלם דינר, כשעת הגזילה.
ב הייתה שווה בשעת הגזילה ארבעה, ובשעת הוצאה מן העולם דינר--משלם ארבעה, כשעת הגזילה, בין ששיבר אותה או שתאה, בין שנשברה או אבדה מאליה. וכן כל כיוצא בזה.
ג הגוזל חותל שיש בו חמישים תמרים, וכשיימכר החותל כולו כאחת יימכר בתשעה, וכשיימכר אחת אחת יימכר בעשרה--אינו משלם אלא תשעה, ואין הנגזל יכול לומר לו אני אחת אחת הייתי מוכר. וכן הדין במזיק, וכן כל כיוצא בזה בנכסי הדיוט; אבל בהקדש, אינו כן אלא משלם עשרה.
ד גזל בהמה והזקינה, או כחשה כחש שאינו יכול לחזור, גזל עבדים והזקינו, או כחשו כחש שאינו יכול לחזור, כגון חולאים שאין להם רפואת תעלה, או שגזל מטבע ונסדק או פסלו המלך, או שגזל פירות והרקיבו כולן, או יין והחמיץ--הרי זה כמי שגזל כלי ושיברו, ומשלם כשעת הגזילה.
ה אבל אם גזל בהמה ועבדים, וכחשו כחש שאפשר לחזור, או שגזל מטבע ונפסל במדינה זו, והרי הוא יוצא במדינה אחרת, או שגזל פירות והרקיבו מקצתן, או תרומה ונטמאת, או שגזל חמץ ועבר עליו הפסח, או בהמה ונעברה בה עבירה, או נפסלה מליקרב, או שהייתה יוצאה להיסקל--אומר לו הרי שלך לפניך, ומחזיר אותה בעצמה.
ו [ה] במה דברים אמורים, בשהחזיר הגזילה. אבל אם נשרפה הגזילה, או אבדה אחר שנאסרה בהנאה--חייב להחזיר לו דמיה כשעת הגזילה. לפיכך אם כפר בו אחר שנאסרה בהנאה, ונשבע--חייב לשלם קרן וחומש ואשם.
ז [ו] הגוזל בהמה ונשא עליה משא, או רכב עליה, או חרש בה או דש בה וכיוצא בזה, והחזירה לבעליה--אף על פי שעבר בלא תעשה, אינו חייב לשלם כלום: שהרי לא הפסידה, ולא הכחישה. ואם הוחזק אדם זה לגזול או לעשות מעשים אלו, פעם אחר פעם--קונסין אותו, ואפילו בחוצה לארץ, ושמין השכר או השבח שהשביח בבהמה, ומשלם לנגזל.
ח [ז] התוקף עבדו של חברו, ועשה בו מלאכה, ולא ביטלו ממלאכה אחרת--פטור, שנוח לו לאדם שלא יבטל עבדו; ואם ביטלו ממלאכה אחרת, משלם לו כפועל.
ט [ח] התוקף ספינתו של חברו, ועשה בה מלאכה--אם אינה עשויה לשכר--שמין כמה פחתה, ומשלם. ואם היא עשויה לשכר--אם ירד לה בתורת שכירות, הואיל וירד שלא ברשות--אם רצה הבעל ליטול שכרה, נוטל; רצה ליטול פחתה, נוטל. ואם ירד לה בתורת גזל, נותן הפחת. וכן כל כיוצא בזה.
י [ט] הדר בחצר חברו שלא מדעתו--אם אותה חצר אינה עשויה לשכר--אינו צריך להעלות לו שכר, אף על פי שדרך זה הדר לשכור מקום לעצמו: שזה נהנה, וזה לא חסר. ואם החצר עשויה לשכר--אף על פי שאין דרך זה לשכור, צריך להעלות לו שכר: שהרי חיסרו ממון.
יא [י] מי שהיה לו צמר וסמנין שרויין, ובא אחד וצבע הצמר בסמנין שלא מדעת חברו--משלם לו דמי מה שהפסיד בצמר, ואינו מחשב לו שבח סמנין שעל גבי הצמר. ואם תפס הניזק דמי מה שחיסרו מן הסמנין, אין מוציאין מידו.
יב [יא] השולח יד בפיקדון--בין ששלח יד בעצמו, או על יד בנו ועבדו ושלוחו--הרי זה גזלן, ונתחייב באונסיו, ונעשת הגזילה ברשותו, כדין כל הגזלנים.
יג חשב לשלוח יד בפיקדון--אינו חייב באחריותו, עד שישלח יד. ומששלח יד, נתחייב בו: אף על פי שלא חיסר ממנו כלום, אלא נטל הפיקדון ממקום למקום ברשותו כדי לשלוח בו יד--הרי זה חייב, ששליחות יד אינה צריכה חיסרון.
יד [יב] הגביה את החבית ליטול ממנה רביעית--נתחייב באונסיה, אף על פי שלא נטל. אבל אם הגביה את הכיס ליטול ממנו דינר, וכיוצא בכיס מדברים שאינן גוף אחד--הרי זה ספק אם נתחייב בכל הכיס, או לא נתחייב אלא בדינר בלבד.
טו [יג] היו פירות מופקדין אצלו, ונטל מקצתן--אינו חייב אלא באחריות הפירות שנטל; ושאר הפיקדון המונח במקומו, הרי הוא ברשות בעליו. ואם נפסד השאר מחמת זה שנטל, חייב בכול.
טז כיצד: הטה את החבית במקומה, ונטל ממנה רביעית או יתר--אם נשברה אחר שנטל, והיא במקומה--אינו חייב אלא במה שנטל, שהרי לא הגביה החבית; ואם החמיצה, משלם את דמי כולה כשעת הגזילה. וכן כל כיוצא בזה.
יז [יד] הכופר בפיקדון בבית דין--אם היה ברשותו בעת שכפר--נעשה עליו גזלן, וחייב באונסיו.
יח [טו] השואל שלא מדעת הבעלים, הרי זה גזלן. היה כלי ביד בנו של בעל הבית, או ביד עבדו, ולקחו אחד מהן ונשתמש בו--הרי זה שואל שלא מדעת, ונעשה ברשותו, ונתחייב באונסיו, עד שיחזירנו לבעלים; לפיכך אם החזירו לקטן שהיה בידו, או לעבד, ואבד מהן או נשבר--חייב לשלם. וכן כל כיוצא בזה.
יט [טז] החוטף משכון מיד הלווה שלא ברשות בית דין--הרי זה גזלן, אף על פי שהוא חייב לו. ואין צריך לומר אם נכנס לתוך בית חברו ומישכנו--שהוא גזלן, שנאמר "בחוץ, תעמוד" (דברים כד,יא).
|
