משנה תורה לרמב"ם ספר נזקים הלכות גזילה ואבידה

הלכות גזילה ואבידה פרק א

א  כל הגוזל את חברו שווה פרוטה--עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תגזול" (ויקרא יט,יג).  ואין לוקין על לאו זה, שהרי הכתוב ניתקו לעשה:  שאם גזל, חייב להחזיר--שנאמר "והשיב את הגזילה אשר גזל" (ויקרא ה,כג), זו מצות עשה.  ואפילו שרף הגזילה--אינו לוקה, שהרי הוא חייב לשלם דמיה, וכל לאו שניתן לתשלומין, אין לוקין עליו.  [ב] ואסור לגזול כל שהוא, דין תורה.  אפילו גוי עובד עבודה זרה, אסור לגוזלו או לעושקו; ואם גזלו או עשקו, יחזיר.

ב  [ג] איזה הוא גוזל, זה הלוקח ממון האדם בחוזקה:  כגון שחטף מיטלטלין מידו, או שנכנס לרשותו שלא ברצון הבעלים ונטל כלים משם, או שתקף בעבדיו ובבהמתו ונשתמש בהן, או שירד לתוך שדהו ואכל פירותיה, וכל כיוצא בזה--הוא הגוזל, כעניין שנאמר "ויגזול את החנית מיד המצרי" (שמואל ב כג,כא; דברי הימים א יא,כג).

ג  [ד] איזה הוא עושק--זה שבא ממון חברו לתוך ידו ברצון הבעלים, וכיון שתבעוהו כבש הממון אצלו בחוזקה ולא החזירו:  כגון שהיה לו ביד חברו הלוואה או פיקדון או שכירות, והוא תובעו ואינו יכול להוציא ממנו מפני שהוא אלם וקשה; ועל זה נאמר "לא תעשוק את ריעך" (ויקרא יט,יג).

ד  [ה] כל הגוזל--חייב להחזיר הגזילה עצמה, שנאמר "והשיב את הגזילה אשר גזל" (ויקרא ה,כג).  ואם אבדה או נשתנת, משלם דמיה:  בין שהודה מפי עצמו, בין שבאו עליו עדים שגזל--הרי זה חייב לשלם הקרן בלבד.  אפילו גזל קורה, ובנה אותה בבירה, הואיל ולא נשתנת, דין תורה הוא שיהרוס את כל הבניין ויחזיר קורה לבעליה; אבל תיקנו חכמים מפני תקנת השבים, שיהיה נותן את דמיה ולא יפסיד הבניין.  וכן כל כיוצא בזה.

ה  אפילו גזל קורה, ועשה אותה בסוכת החג, ובא בעל הקורה לתבוע בתוך ימי החג--נותן לו את דמיה.  אבל אחר החג, הואיל ולא נשתנת ולא בנאה בטיט, מחזיר את הקורה עצמה.

ו  הגוזל פחות משווה פרוטה--אף על פי שעבר, אינו בתורת השב גזילה.  גזל שלוש אגודות שוות שלוש פרוטות, והוזלו והרי שלושתן שוות שתי פרוטות, והחזיר לו שתיים--חייב להחזיר השלישית, הואיל ובתחילה הייתה שווה פרוטה.  גזל שתיים שוות פרוטה, והחזיר אחת--גזילה יש כאן, מצות השב גזילה אין כאן.

ז  הגוזל את חברו ביישוב, והחזיר לו גזילתו במדבר--הרשות ביד הנגזל:  אם רצה, נוטל.  ואם לאו--אומר לו איני נוטל אלא ביישוב, שמא תיאנס ממני כאן; והרי היא ברשות הגזלן ובאחריותו, עד שיחזירנה לו ביישוב.  וכן בדמי הגזילה.

ח  הגוזל את חברו, והבליע לו בחשבון--יצא.  ואם החזיר לכיסו שיש בו מעות--יצא, שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה, והרי מנה המעות שהחזיר לו בכלל מעותיו, ומניין שלא מדעת פוטר.  ואם החזיר לכיס שאין בו כלום--לא יצא וחייב באחריות הגזילה, עד שיודיעו שהחזיר לכיס פלוני.

ט  כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חברו, או כל דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו, והכביד עליו בריעים והפציר בו עד שלקחו ממנו--אף על פי שנתן לו דמים רבים--הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תחמוד" (שמות כ,יג; דברים ה,יז).  ואין לוקין על לאו זה, מפני שאין בו מעשה.  ואינו עובר בלאו זה, עד שייקח החפץ שחמד, כעניין שנאמר "לא תחמוד כסף וזהב עליהם, ולקחת לך" (דברים ז,כה), חימוד שיש בו מעשה.

י  כל המתאווה ביתו או אשתו וכליו של חברו, וכל כיוצא בהן משאר דברים שאפשר לו לקנותן ממנו--כיון שחשב בליבו היאך יקנה ממנו דבר זה, ונפתה ליבו בדבר--עבר בלא תעשה, שנאמר "לא תתאווה" (דברים ה,יז); ואין תאווה אלא בלב בלבד.

יא  התאווה מביאה לידי חימוד, והחימוד מביא לידי גזל:  שאם לא רצו הבעלים למכור, אף על פי שהרבה להם בדמים והפציר בריעים--יבוא לידי גזל, שנאמר "וחמדו בתים וגזלו" (ראה מיכה ב,ב).  ואם עמדו הבעלים בפניו להציל ממונם או מנעוהו לגזול, יבוא לידי שפיכות דמים.  צא ולמד ממעשה אחאב ונבות.

יב  הא למדת שהמתאווה עובר בלאו אחד, והקונה דבר שהתאווה בהפצר שהפציר בבעלים או בבקשה מהן עובר בשני לאוין; לכך נאמר "לא תחמוד" (שמות כ,יג; דברים ה,יז), "ולא תתאווה" (דברים ה,יז).  ואם גזל, עבר בשלושה לאוין.

יג  כל הגוזל את חברו שווה פרוטה--כאילו נטל נשמתו ממנו, שנאמר "כן--אורחות, כל בוצע בצע; את נפש בעליו, ייקח" (משלי א,יט).  ואף על פי כן, אם לא הייתה הגזילה קיימת, ורצה הגזלן לעשות תשובה, ובא מאליו והחזיר דמי הגזילה--תקנת חכמים היא שאין מקבלין ממנו, אלא עוזרין אותו ומוחלין לו כדי לקרב הדרך הישרה על השבים.  וכל המקבל ממנו דמי הגזילה, אין רוח חכמים נוחה הימנו.