משנה תורה לרמב"ם ספר נזקים הלכות נזקי ממון

הלכות נזקי ממון פרק יג

א  כלים שנפלו לבור ונשתברו--בעל הבור פטור, שנאמר "ונפל שמה שור, או חמור" (שמות כא,לג):  מפי השמועה למדו "שור", לא אדם; "חמור", לא כלים.  אפילו נפל שור בכליו, ומת השור ונשתברו כליו--חייב על הבהמה, ופטור על הכלים.

ב  הבור מאבות נזקים הוא, ותולדותיו כמוהו מועדין מתחילתן.  וכל המניח תקלה, הרי זה תולדת הבור.  ואם הוזק בה אדם או בהמה, משלם זה שהניח התקלה נזק שלם, בין שהפקיר התקלה, בין שלא הפקירה; ואם הוזקו בה כלים, פטור.

ג  כיצד:  המניח אבנו או סכינו או משאו או תבנו וקשו וכיוצא בהן ברשות הרבים, והוזק בהן בין אדם בין בהמה--חייב נזק שלם.  וכן אם הניחן ברשותו, והפקיר רשותו ולא הפקירן.  נתקל בקרקע, ונחבט בתקלה זו והוזק בה--חייב בעל התקלה.  ואם הוזקו כלים בכל אלו, או ניטנפו--פטור.

ד  הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות, והרביץ גללים, וניטנפו בהן כליו של בעל הבית--פטור:  שהגלל הזה תולדת בור הוא, ולא מצינו בור שחייב בו על הכלים.

ה  המניח את הכד ברשות הרבים, והלך המהלך ונתקל בה, ושיברה--פטור, לפי שאין דרך בני אדם להתבונן בדרך כשהן מהלכין.  ואם הוזק בה--הרי בעל הכד חייב בנזקיו, ואפילו הפקיר הכד:  שכל המפקיר נזקיו שאין לו רשות לעשותן מתחילה, חייב כאילו לא הפקירן.

ו  הניח את הכד במקום שיש לו רשות להניחה שם, כגון מקום הקרנות של גיתות וכיוצא בהן, ונתקל בה, ושיברה--חייב; ואם הוזק בה המהלך--בעל הכד פטור, מפני שהיה לו להסתכל.  ואם הייתה אפילה, או שמילא כל הדרך כדים--פטור על שבירתה; ואם נתקל בה, הרי בעל הכד חייב.  וכן כל כיוצא בזה.

ז  נשברה כדו ברשות הרבים, והוחלק אחד במים או שלקה בחרסיה--פטור מדיני אדם, לפי שהוא אנוס; וחייב בדיני שמיים, מפני שלא סילק החרסים.  והרי החרסים והמים כהפקר; ולא הפקיר אלא אחר שנאנס, ולפיכך פטור.  ואם נתכוון לזכות בחרסיה, והוזק בהן אחר--חייב.  והוא הדין לנפלה גמלו ולא העמידה, וכל כיוצא בה.  ואם הוזקו כלים בכל אלו--פטור, בין הפקיר בין לא הפקיר, כמו שביארנו.

ח  שני קדרין שהיו מהלכין בדרך זה אחר זה, ונתקל הראשון ונפל, ונתקל השני בראשון--אם היה לראשון לעמוד, ולא עמד--חייב בנזקיו של שני:  שאף על פי שהוא אנוס בשעת נפילה, אינו אנוס בהיותו מוטל בדרך, והרי הוא יכול לעמוד.  ואם לא היה לו לעמוד--פטור, ואף על פי שלא הזהיר לזה שנתקל בו:  מפני שהוא טרוד בנפשו.

ט  במה דברים אמורים שהוא חייב בנזקיו של שני, בשהוזק גופו של שני; אבל אם הוזקו כליו, פטור, שאינו חייב על הכלים בבור, וכל תקלה תולדת בור היא כמו שביארנו.

י  הקדרין והזגגין וכיוצא בהן שהיו מהלכין בדרך זה אחר זה, ונתקל הראשון ונפל, ונתקל השני בראשון, והשלישי בשני, וכל אחד מהן יש לו לעמוד, ולא עמד--הראשון חייב בנזקי גופו של שני, בין שהוזק בגופו של ראשון המוטל בין שהוזק במשאו.  והשני חייב בנזקי גופו של שלישי, אם הוזק בגופו של שני; אבל אם הוזק במשאו של שני שנפל, פטור, שהרי אומר לו השני בור זה שהוא משאי אין אני הכורה אותו, שהרי הראשון הפיל השני עם משאו.  ואם הזהירו זה את זה, כולן פטורין.

יא  נפל הראשון, והיה מוטל לרוחב הדרך, ונתקל אחד בראשו ואחד ברגליו ואחד בבטנו--הרי הוא חייב בנזקי כולן:  הואיל והיה לו לעמוד, ולא עמד.

יב  השופך את המים ברשות הרבים, והוזק בהן אחר--חייב בנזקיו; ואם ניטנפו כליו, פטור כמו שביארנו.  נבלעו המים בארץ, ונשארה הארץ חלקה, והוחלק ונפל, והוזק בקרקע--הרי זה חייב בנזקיו.

יג  כל אלו שפותקין ביבותיהן, וגורפין מערותיהן--אין להן רשות לשפוך המים ברשות הרבים, בימות החמה.  אבל בימות הגשמים, יש להן רשות לשפוך; ואף על פי כן אם הוזק אדם או בהמה במים, חייבין נזק שלם.

יד  לא יוציא אדם תבנו וקשו לרשות הרבים, כדי שידושו ויעשו לו זבל.  ואם הוציא, קנסו אותו חכמים שיהיו כהפקר, וכל הקודם בהן זכה, מעת שנידושו והשביחו; ואם קדם אדם, וזכה בהן משעת הוצאה לרשות הרבים--אין מוציאין מידו.  ואף על פי שהן כהפקר, אם הוזק בהן אדם או בהמה, הרי זה המוציא חייב לשלם.

טו  יש לכל אדם להוציא את הזבל והגללים לרשות הרבים, בשעת הוצאת זבלים, ולצבור אותן שם שלושים יום, כדי שיהיה נישוף ברגלי אדם.  ואף על פי כן אם הזיק, חייב לשלם.  וחייבין על זה הגלל משום גזל:  כיון שאין בו שבח אם נידוש, לא קנסו בו.

טז  אין שורין טיט ברשות הרבים, ואין לובנים לבינים.  אבל גובלין טיט ברשות הרבים, אבל לא ללבינים.  [יז] הבונה ברשות הרבים--המביא אבנים מביא, והבונה בונה; וכולן שהזיקו, חייבין לשלם נזק שלם.

יז  [יח] החצב שחצב אבן ומסרה לסתת, והוזק בה אדם או בהמה--הסתת חייב.  וסתת שמסר לחמר, החמר חייב.  מסר חמר לכתף, הכתף חייב.  מסר כתף לבונה, הבונה חייב.  מסרה הבונה לזה שמתקן ישיבתה בבניין, המתקן חייב.  ואם אחר שהעלוה על גבי דימוס, נפלה והזיקה, והיו עושין בקבלנות--כולן חייבין; ובשכירות--האחרון חייב, וכולן פטורין.

יח  [יט] הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים, והזיקו--פטור מלשלם, ואף על פי שהפקירן:  לפי שאינן דומים לבור, שהרי אין תחילתן להזיק.  ואם היו רעועין, בית דין קובעין לו זמן לקוץ את האילן ולסתור את הכותל; וכמה הזמן, שלושים יום.  נפלו בתוך הזמן, והזיקו--פטור; לאחר הזמן--חייב, מפני ששיהה אותן.

יט  [כ] המצניע את הקוץ ואת הזכוכית, והגודר גדרו בקוצים, והפריח לרשות הרבים, והוזק אחר בהן--חייב נזק שלם.  ואם גדר גדרו בקוצים בצמצום בתוך רשותו--פטור, לפי שאין דרך בני אדם להתחכך בכתלים.

כ  [כא] המצניע קוציו וזכוכייותיו בתוך כותלו של חברו, ובא בעל הכותל וסתר את כותלו, ונפלו לרשות הרבים, והזיקו--אם כותל רעוע היה, המצניע חייב; ואם כותל בריא הוא, בעל הכותל חייב.

כא  [כב] חסידים הראשונים היו מצניעין את הקוצים ואת הזכוכית בתוך שדותיהן בעומק שלושה טפחים בארץ, כדי שלא תעלם המחרשה.  ואחרים שורפין אותן באש.  ואחרים משליכין אותן לים או לנהר, כדי שלא יוזק בהן אדם.

כב  [כג] לא יסקל אדם מרשותו לרשות הרבים.  ואין עושין חלל תחת רשות הרבים, ולא בורות ולא שיחין ולא מערות, ואף על פי שהעגלה יכולה להלך על גביהן והיא טעונה אבנים, שמא תפחת מלמטה שלא מדעתו.  והחופר בור לצורכי רבים, מותר.

כג  [כד] אין מוציאין זיזין וכצוצטריות לרשות הרבים, אלא אם כן היו למעלה מגמל ורוכבו:  והוא, שלא יאפיל הדרך על בני רשות הרבים.  ואם רצה, כונס לתוך שלו ומוציא.  כנס, ולא הוציא--הרי זה מוציא כל זמן שירצה; אבל אינו יכול להחזיר כתלים למקומן לעולם--שכל מצר שהחזיקו בו רבים, אסור לקלקלו.

כד  [כה] לקח חצר, ובה זיזין וכצוצטריות יוצאות לרשות הרבים--הרי זו בחזקתה; ואם נפלה, חוזר ובונה אותה כשהייתה.

כה  [כו] אילן שהוא נוטה לרשות הרבים--קוצץ, כדי שיהיה הגמל עובר ברוכבו.  ומניחין מקום פנוי משתי שפתות הנהר, כרוחב כתפי המלחים שיורדין שם ומושכין הספינה.  וכל אילן הנמצא ברוחב זה, קוצצין אותו מיד; ואין מתרין בבעליו, שהרי מעכב מושכי הספינה.

כו  [כז] מי שהייתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו--נטלה, ונתן להן מן הצד--מה שנתן נתן, וזכו בו; וזה שנטל, לא זכה בו.  וכמה רוחב דרך הרבים, אין פחות משש עשרה אמה.