משנה תורה לרמב"ם ספר נזקים הלכות נזקי ממון

הלכות נזקי ממון פרק יב

א  החופר בור ברשות הרבים, ונפל לתוכו שור או חמור ומת, ואפילו היה הבור מלא גיזות של צמר וכיוצא בהן--הרי בעל הבור חייב לשלם נזק שלם, שנאמר "בעל הבור ישלם" (שמות כא,לד).  ואחד שור וחמור או שאר מיני בהמה וחיה ועוף, לא נאמר "שור, או חמור" (שמות כא,לג) אלא בהווה.

ב  אחד החופר בור ברשות הרבים, או החופר ברשותו ופתח לרשות הרבים, או פתח לרשות חברו, או שחפר ופתח ברשותו והפקיר רשותו ולא הפקיר בורו--הרי זה חייב בנזקיו.  אבל אם הפקיר רשותו ובורו, או שהפקיר בורו שברשותו, או הקדישו--הרי זה פטור:  שנאמר "בעל הבור ישלם" (שמות כא,לד), מי שיש לו בעלים--וזה הפקר; ובתחילה ברשות חפר, מפני שחפר ברשותו.

ג  אחד החופר, או שנחפר הבור מאליו, או שחפרתו בהמה או חיה--הואיל והוא חייב למלאותו או לכסותו, ולא עשה--הרי זה חייב בנזקיו.  ואחד החופר, או הלוקח, או שניתן לו במתנה--שנאמר "בעל הבור ישלם" (שמות כא,לד), מי שיש לו בעלים מכל מקום.

ד  אחד החופר, או המגלה מקום שהיה מכוסה--שנאמר "וכי יפתח איש בור, או כי יכרה איש בור--ולא יכסנו" (שמות כא,לג).  ואם כיסהו כראוי--אף על פי שהתליע מתוכו, ונפל לתוכו שור ומת--פטור:  שנאמר "ולא יכסנו"--הא אם כיסהו, פטור.

ה  כיסהו בדבר שיכול לעמוד בפני שוורים, ואינו יכול לעמוד בפני גמלים, והלכו עליו גמלים ונתרועע, והלכו עליו שוורים ונפלו בו--אם אין הגמלים מצויין באותו מקום--הרי זה פטור, מפני שזה אונס; ואם יבואו שם גמלים, אפילו לפרקים--הרי זה חייב.

ו  [ה] התליע מתוכו, ונפלו בו שוורים--אף על פי שהגמלים מצויין שם תמיד, והרי הוא פושע לגמלים--הואיל ומחמת שהתליע נפלו בו השוורים, הרי זה פטור.  וכן כל כיוצא בזה.

ז  [ו] המוצא בור וכיסהו, וחזר וגילהו--בעל הבור חייב, וזה האחרון פטור.  סתמו בעפר, וחזר והוציא את כל העפר--זה האחרון חייב:  שכיון שטממו בעפר, נסתלקו מעשי הראשון.

ח  [ז] בור של שני שותפין, ועבר עליו הראשון ולא כיסהו, והשני ולא כיסהו--הראשון חייב, עד שימסור דולייו לשני; ומשמסר דולייו לשני לדלות ממנו--נפטר הראשון, ונתחייב השני לכסותו.

ט  כיסהו הראשון, ובא השני ומצאו מגולה, ולא כיסהו--השני חייב.  ועד אימתיי יהיה השני לבדו חייב--עד שיידע הראשון שהבור מגולה, וכדי שישכור פועלים, ויכרות ארזים ויכסנו.  וכל שימות בו בתוך זמן זה, השני לבדו חייב בו; וכל שימות בו אחר זמן זה--שניהן חייבין לשלם, שהרי שניהן פשעו בו.

י  [ח] המוסר בורו לשומר, השומר חייב בנזקיו.  ואם מסרו לחירש שוטה וקטן--אף על פי שהיה מכוסה, הרי הבעלים חייבין:  שהבור עשוי להתגלות, ואלו אין בהן דעת.  [ט] המכסה בורו בדולייו של חברו, ובא בעל הדלי ונטל דולייו--בעל הבור חייב.

יא  [י] אחד החופר בור, או שיח או מערה או חריץ.  ולמה נאמר "בור" (שמות כא,לג), עד שיהיה בו כדי להמית.  וכמה כדי להמית, עומק עשרה טפחים.  אבל אם היה פחות מעשרה, ונפל לתוכו שור או שאר בהמה חיה ועוף, ומת--פטור; ואם הוזקו, חייב בעל התקלה נזק שלם.

יב  [יא] היה עומק הבור תשעה, ומהן טפח אחד מים--חייב, שהטפח של מים חשוב כעומק שני טפחים ביבשה.  היה עומקו שמונה, ומהן שני טפחים מים, או שהיה עומקו שבעה, ומהן שלושה טפחים מים, ונפל לתוכו שור וכיוצא בו, ומת--אין מחייבין אותו לשלם; ואם תפס הניזק, אין מוציאין מידו--שהדברים האלו, ספק יש בהן.

יג  [יב] החופר בור עמוק עשרה טפחים, ובא אחר והשלימו לעשרים, ובא שלישי והשלימו לשלושים--כולן חייבין.  חפר הראשון פחות מעשרה, אפילו טפח, ובא האחרון והשלימו לעשרה--בין שחפר בו טפח, או שהגביה בניין על שפתו טפח--זה האחרון חייב.  סתם טפח שהוסיף, או שסתר טפח שבנה--הרי זה ספק אם כבר נסתלקו מעשי הראשון, או עדיין לא נסתלקו.

יד  [יג] חפר הראשון בור עמוק, ובא האחרון והרחיבו, ונפל לתוכו שור, ומת--אם מחמת הבלו מת--האחרון פטור, שהרי מיעט הבלו; ואם מחמת חבטו מת--האחרון חייב, שהרי הוא הקריב היזק בור זה.

טו  וכן אם נפל השור מאותו הצד שהרחיב האחרון--האחרון חייב, שהרי הקריב היזק בור זה:  אף על פי שמת מן ההבל.  ואם מן הצד שחפר הראשון נפל--הראשון חייב, שזה האחרון מיעט הבלו.

טז  [יד] בור שחייבה עליו התורה--אפילו לא מתה הבהמה אלא מהבלו, ואין צריך לומר אם מתה מחבטו.  לפיכך אם היה עומק הבור כרוחבו, אין לו הבל; ואם לא נחבטה בו הבהמה, ומתה--פטור.  היה עומקו יתר על רוחבו, יש לו הבל; ואם מתה בו הבהמה, חייב אף על פי שלא נחבטה בקרקעו.

יז  [טו] עשה תל גבוה ברשות הרבים, ונחבטה בו הבהמה, ומתה--אם היה גבוה עשרה טפחים, חייב לשלם.  ואם היה פחות מעשרה, פטור על מיתת הבהמה; אבל אם הוזקה בלבד, חייב לשלם נזק שלם, ואפילו בתל גבוה כל שהוא, או בחפירה כל שהוא:  שהנזק בכל שהוא, דבר מצוי וידוע; ואין המיתה בכל שהוא מצויה, והרי הוא כמו אונס.

יח  [טז] וכן אינו חייב על מיתת הבהמה בבור, או על חביטתה בתל--אלא אם הייתה הבהמה קטנה, או חירשת, או שוטה, או סומה, או שנפלה בלילה.  אבל אם הייתה פיקחת, ונפלה ביום, ומתה--פטור:  שזה כמו אונס, מפני שדרך הבהמה לראות ולסור מן המכשולות.

יט  וכן אם נפל לתוכו אדם ומת--אפילו היה סומה, או שנפל בלילה--בין שהיה עבד בין שהיה בן חורין, הרי זה פטור.  ואם הוזק בו האדם, או הבהמה הפיקחת--חייב נזק שלם כמו שביארנו.

כ  [יז] נפל לתוכו שור פסולי המוקדשין, ומת--הרי זה פטור:  שנאמר "והמת, יהיה לו" (שמות כא,לד; שמות כא,לו), מי שהמת שלו; יצא זה שהוא אסור בהניה, ודינו שייקבר.  [יח] היה חופר בבור, ונפלה הבהמה מקול החפירה בתוך הבור, ומתה--אם נפלה מלפניה, חייב.  נפלה מאחוריה, כגון שנבעתה וחזרה על עקבה לאחור, ונפלה ומתה--פטור:  שנאמר "ונפל" (שמות כא,לג), עד שייפול דרך נפילה.

כא  נפל לפניו מקול החפירה חוץ לבור, ומת או ניזק--אין בית דין מחייבין אותו; ואם תפס הניזק, אין מוציאין מידו.  ואם נפל לאחוריו חוץ לבור, ומת או הוזק--בעל הבור פטור.

כב  [יט] שור שדחף בהמה לתוך הבור, ומתה--אם מועד הוא--בעל הבור משלם מחצה, ובעל השור מחצה.  ואם תם הוא--בעל השור משלם רביע מגופו, ובעל הבור משלם שלושה חלקים מן היפה שבנכסיו.  שבעל הנבילה אומר לבעל הבור, פחת נבילה זו יש לי אצלך; אף על פי שהיא גדולה ופיקחת--כיון שנדחפה, הרי זו כמי שנפלה בלילה:  כל שאני יכול להוציא מבעל השור, אני מוציא; והשאר, אתה חייב לשלמו.

כג  [כ] וכן המניח אבן על פי הבור, ובא השור ונתקל בה, ונפל לבור, ומת--המניח את האבן משלם מחצה, ובעל הבור מחצה.

כד  [כא] וכן שור של הדיוט ושור פסולי המוקדשין שנגחו כאחד--אם תם הוא זה של הדיוט, משלם חצי נזק; ואם מועד, נזק שלם:  שהניזק אומר לו, כל שאני יכול להוציא מזה אני מוציא, והשאר ממך; וזה הואיל והקדש הוא, ופטור--אתה תשלם לי הכול.

כה  [כב] מי שהיה חופר בור ברשות הרבים, ונפל עליו שור והרגו--בעל השור פטור; ואם מת השור, נוטל בעל השור דמי שורו מיורשי בעל הבור.