משנה תורה לרמב"ם -> ספר נזקים -> הלכות נזקי ממון

פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד

הלכות נזקי ממון פרק יא

א  כמה הוא הכופר:  כמו שיראו הדיינין שהוא דמי הנהרג--הכול לפי שווייו של נהרג, שנאמר "ככול אשר יושת עליו" (שמות כא,ל).  וכופר העבדים בין גדולים בין קטנים, זכרים או נקבות--שהוא הקנס הקצוב בתורה, שלושים סלע כסף יפה, בין שהיה העבד שווה מאה מנה, בין שאינו שווה אלא דינר.  וכל המעוכב גט שיחרור--אין לו קנס, הואיל ואין לו אדון:  שהרי יצא לחירות.

ב  למי נותנין הכופר, ליורשי הנהרג.  ואם המית אישה--הכופר ליורשיה מאביה, ואינו לבעל.  המית מי שחצייו עבד, וחצייו בן חורין--נותן חצי הקנס לרבו; והחצי, ראוי ליתן ואין לו מי ייקחנו.

ג  שור שנגח את האישה, ויצאו ילדיה--אף על פי שהוא מועד ליגח, הבעלים פטורין מדמי ולדות:  שלא חייבה תורה בדמי ולדות, אלא לאדם.  [ד] נגח שפחה, ויצאו ילדיה--משלם דמי ולדות, שזה כמי שנגח חמור מעוברת; ואם היה תם, משלם חצי דמי ולדות מגופו.

ד  [ה] כיצד שמין אותן:  אומדין כמה הייתה שווה שפחה זו כשהייתה מעוברת, וכמה היא שווה עתה; ונותן לבעליה הפחת, או חצייו.  ואם המית את השפחה, משלם הכופר הקצוב בתורה בלבד כמו שביארנו.

ה  [ו] שור שנתכוון לבהמה, ונגח את האדם--אף על פי שאם המיתו, פטור כמו שביארנו--אם חבל בו, חייב בנזק:  ואם תם הוא, משלם חצי נזק מגופו; ואם מועד, נזק שלם.

ו  [ז] שור תם שהמית והזיק--דנין אותו דיני נפשות, ואין דנין אותו דיני ממונות.  ומועד שהמית והזיק--דנין אותו דיני ממונות, וחוזרין ודנין אותו דיני נפשות.

ז  קדמו ודנוהו דיני נפשות תחילה, חוזרין ודנין אותו דיני ממונות.  [ח] ומהיכן משתלם, מן השבח שהשביח ברדייתו אחר שנגמר דינו--כיון שנגמר דינו לסקילה, אין לו בעלים שיתחייבו בנזקיו.  דנוהו דיני נפשות, וברח--אין דנין אותו דיני ממונות.

ח  [ט] שור שהמית את האדם, והקדישו בעליו--אינו קדוש.  וכן אם הפקירו, אינו מופקר; מכרו, אינו מכור; החזירו שומר לבעליו, אינה חזרה.  שחטו, בשרו אסור בהניה.

ט  במה דברים אמורים, אחר שנגמר דינו לסקילה.  אבל עד שלא נגמר דינו לסקילה--אם הקדישו בעליו, הרי זה קדוש; ואם הפקירו, הרי זה מופקר; ואם מכרו, מכור; החזירו שומר לבעליו, הרי זה מוחזר.  ואם קדם ושחטו, הרי זה מותר באכילה.

י  שור שלא נגמר דינו, שנתערב בשוורים אחרים--כולן פטורין:  לפי שאין גומרין דינו של שור אלא בפני השור, כדין האדם.  נגמר דינו, ואחר כך נתערב באחרים--אפילו באלף, כולן נסקלין ונקברין; והן אסורין בהניה, כדין כל בהמה הנסקלת.

יא  פרה מעוברת שהמיתה את האדם, וכן כל בהמה מעוברת שנעברה בה עבירה--הרי עוברה כמוה, היא ועוברה נגחה, היא ועוברה נרבעה.  [יב] נגחה והמיתה, ואחר כך נתעברה--אם עד שלא נגמר דינה נתעברה, וילדה קודם גמר דין--ולדה מותר.  ואם ילדה אחר גמר דין--ולדה אסור, שהעובר כירך אימו הוא.  ואם נתערב ולד זה באחרים--כונסין את כולן לכיפה, עד שימותו שם.

יב  [יג] שור הנסקל שהוזמו עדיו, כל הקודם בו זכה:  שהרי משנגמר דינו, הפקירוהו בעליו.  ואם העידו שבעליו רבעוהו, והזים את העדים--הרי השור לבעליו, והקודם ומשכו לא זכה בו:  שכיון שהבעל יודע בעצמו שלא חטא ושאלו עדי שקר, והרי הוא מייחל להזימם--לא הפקיר.



   לדף ראשי מאגר ספרות הקודש  

תנ"ך | משנה | תוספתא | תלמוד ירושלמי | תלמוד בבלי | מדרש תנחומא | משנה תורה לרמב"ם
 

לדף ראשי מקראנט | מאגר מידע | הפעלות ממוחשבות | קהילת מורים | אחיתופל | עזרה
 
 

כל הזכויות בטקסטים הספרותיים כפי שהם מופיעים באתר "ספרות הקודש" הן של מכון ממרא.
החומר מופיע באתר סנונית על סמך רישיון מאת מכון ממרא ובאדיבותו הרבה.
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס

כל הזכויות שמורות © 2003-2009 (ראה תנאי שימוש)
 
border
סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך