משנה תורה לרמב"ם ספר נזקים הלכות נזקי ממון

הלכות נזקי ממון פרק ט

א  בהמה מעוברת שהזיקה--גובה חצי נזק ממנה ומוולדה, מפני שהוא מגופה; אבל תרנגולת שהזיקה--אינו גובה מביצתה, מפני שהביצה אינה מגוף העוף אלא מובדלת ומופרשת ממנו.

ב  מעוברת שנגחה, ונמצא ולדה בצידה, ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה, או אחר שנגחה ילדה--משלם חצי נזק מן הפרה, ואינו גובה מן הוולד כלום:  עד שיביא ראיה שבשעה שנגחה מעוברת הייתה, שהמוציא מחברו עליו הראיה.

ג  שור שנגח פרה מעוברת, ונמצא עוברה נופל בצידה, ואין ידוע אם עד שלא נגחה הפילה, או מחמת הנגיחה הפילה--משלם נזק הפרה, ואינו משלם נזק הוולד:  שהמוציא מחברו עליו הראיה.

ד  נגח פרה מעוברת, והפילה--אין שמין פחת הפרה בפני עצמה, ופחת הוולד בפני עצמו; אלא שמין כמה הייתה הפרה שווה כשהייתה מעוברת ובריאה, וכמה היא שווה עתה היא והנפל שלה, ומשלם הפחת, או חצייו אם היה תם.

ה  הייתה הפרה לאחד, והוולד לאחד--הרי פחת השומן שפחת גוף הפרה, לבעל הפרה; ופחת הנפל, חולקין אותו בעל הפרה עם בעל הוולד; והנפל, של בעל הוולד.

ו  שור שהיה רודף אחר שור אחר, והוזק, הניזק אומר שורך הזיק, וזה אומר איני יודע שמא בסלע לקה--המוציא מחברו עליו הראיה:  ואף על פי שהניזק אומר אני יודע בוודאי, וזה אומר איני יודע.

ז  טען הניזק ואמר ודאי אתה יודע ששורך הזיק--הרי זה נשבע היסת שאינו יודע, אם היה מועד; אבל אם היה תם--פטור אף משבועת היסת, שאפילו הודה מעצמו פטור, שחצי הנזק קנס הוא, ומודה בקנס פטור.

ח  [ז] היו שניים רודפין אחר אחד, והרי עדים שאחד מהן הזיק, ואין העדים יודעים איזה הוא משניהן--זה אומר שורך הזיק, וזה אומר שורך הזיק--שניהן פטורין.  ואם היו שניהן של איש אחד, חייב לשלם מגוף הפחות שבשניהן; ואם היו מועדין, משלם נזק שלם מנכסיו.

ט  [ח] במה דברים אמורים, בששני השוורים עומדין.  אבל אם מת אחד מהן או אבד, והיה אחד מהן תם--אף על פי שהן של איש אחד, פטור:  שהרי אומר לו הבא ראיה שזה העומד הוא שהזיק, ואשלם לך.

י  [ט] היו שני השוורים הרודפין אחד גדול ואחד קטן, הניזק אומר גדול הזיק, והמזיק אומר קטן הזיק, היה אחד תם ואחד מועד, הניזק אומר מועד הזיק, והמזיק אומר תם הזיק--המוציא מחברו עליו הראיה.

יא  [י] לא הייתה שם ראיה ברורה שזה הזיק, אלא עדים מעידים שאחד משני אלו הזיק--משלם המזיק כמו שאמר.  ואם טען הניזק שאתה יודע ודאי, שזה הזיק בפניך--הרי המזיק נשבע שבועת התורה, ומשלם כמו שהודה:  שהרי הודה במקצת.

יב  [יא] היו הניזקין שניים, אחד גדול ואחד קטן, והמזיקין שניים, אחד גדול ואחד קטן--הניזק אומר גדול הזיק את הגדול, וקטן את הקטן, והמזיק אומר לא כי, אלא קטן הזיק את הגדול וגדול הזיק את הקטן; או שהיה אחד תם ואחד מועד--הניזק אומר מועד הזיק את הגדול, ותם הזיק את הקטן, והמזיק אומר תם הזיק את הגדול, ומועד את הקטן:  המוציא מחברו עליו הראיה.

יג  לא הייתה שם ראיה ברורה, המזיק פטור.  למה זה דומה:  לטוען את חברו חיטים, והודה לו בשעורים--שהוא נשבע היסת ונפטר, אף מדמי שעורים כמו שיתבאר בהלכות טוען.  ואם תפס הניזק--הרי זה משתלם לקטן מן הגדול ולגדול מן הקטן, כמו שהודה המזיק; אבל אם לא תפס, אין מוציאין מן המזיק כלום.

יד  [יב] שור שנגח, וחזר ונגח שור אחר--הרי הניזק הראשון והבעלים, כשותפין בו.  כיצד:  שור אחר שווה מאתיים שנגח שור אחר שווה מאתיים, ואין הנבילה יפה כלום--הניזק נוטל מאה, ובעל השור מאה.  חזר ונגח שור אחר שווה מאתיים, ואין הנבילה יפה כלום--האחרון נוטל מאה, והניזק שלפניו עם הבעלים נוטלין חמישים חמישים.

טו  חזר ונגח שור אחר שווה מאתיים, ואין הנבילה יפה כלום--האחרון נוטל מאה, והניזק שלפניו חמישים, והניזק הראשון עם הבעלים נוטלין חמישה ועשרים חמישה ועשרים.  וכן על דרך זו חולקין והולכים.

טז  [יג] ניזק שתפס הבהמה שהזיקה לגבות חצי נזקו מגופה, נעשה עליה שומר שכר לנזקיה; ואם יצאת והזיקה--הניזק הראשון חייב בנזקיה, והבעלים פטורין.  כיצד:  שור שווה מאתיים שנגח והפסיד מאתיים, ותפסו הניזק לגבות ממנו מאה, וחזר ונגח והפסיד במאה וארבעים--הרי זה הניזק האחרון משתלם שבעים, והניזק הראשון שתפסו משתלם מותר נזקו והוא שלושים, והבעלים מאה.  וכן כל כיוצא בזה.

יז  [יד] שני שוורים תמים שחבלו זה בזה, משלמין במותר חצי נזק.  שניהן מועדין, או מועד ואדם שחבלו זה בזה--משלמין במותר נזק שלם.  אחד תם ואחד מועד--מועד בתם, משלם במותר נזק שלם; ותם במועד, משלם במותר חצי נזק.

יח  כיצד:  שור תם שהפסיד בשור תם אחר שווה מאה, וחזר זה האחרון והפסיד בראשון שווה ארבעים--הרי בעל הראשון משלם לבעל האחרון שלושים.  היו שניהן מועדין, בעל הראשון משלם שישים.  הראשון מועד והאחרון תם, בעל הראשון משלם שמונים.  הראשון תם והאחרון מועד, בעל הראשון משלם עשרה.