משנה תורה לרמב"ם ספר נזקים הלכות נזקי ממון

הלכות נזקי ממון פרק ח

א  שור של ישראל שנגח שור של הקדש, או של הקדש שנגח שור של ישראל--פטור, שנאמר "שור ריעהו" (שמות כא,לה).  וכל הקודשים שחייבין עליהן מעילה, הן שאין בהן דין נזקין.  ופסולי המוקדשין--יש בהן דין נזקין, בין שהזיקו בין שהוזקו:  שהרי יצאו לפדיון ולהיותן חולין.

ב  שלמים שהזיקו, גובה מבשרם; ואינו גובה מן הבשר כנגד האימורין--שהאימורין של קודשים קלים, מועלין בהן כמו שביארנו בהלכות מעילה.  וכן תודה שהזיקה, גובה מבשרה; ואינו גובה מן הלחם הבא עימה, שאין הלחם מכלל הבשר.  [ג] וכיצד גובה--שיאכל הניזק וחבורתו מן הבשר בקדושה, כנגד חצי נזק שלו.

ג  וכיצד אינו גובה כנגד האימורין:  שאם היה לו לגבות בחצי נזקו שווה דינר, והיה כל הבשר עם האימורין שווה שני דינרים, והבשר בלא אימורין שווה דינר וחצי--אינו גובה שני שלישי הבשר, אלא חצי הבשר בלבד.

ד  וכן שור ההפקר שהזיק, פטור--שנאמר "שור ריעהו" (שמות כא,לה), עד שיהיו הנכסים מיוחדים לבעלים.  כיצד:  שור ההפקר שנגח, וקודם שיתפוס אותו הניזק בדין עמד אחר וזכה בו--הרי זה פטור.  ולא עוד, אלא שור המיוחד לבעלים שהזיק, ואחר שהזיק הקדישו או הפקירו--הרי זה פטור:  עד שיהיו לו בעלים בשעת היזקו, ובשעת עמידה בדין.

ה  שור של ישראל שנגח שור של נוכרי, בין תם בין מועד--פטור:  לפי שאין הגויים מחייבין את האדם על בהמתו שהזיקה, והרי אנו דנין להם כדיניהן.  ושור של נוכרי שנגח שור של ישראל, בין תם בין מועד--משלם נזק שלם:  קנס הוא זה לגויים--לפי שאינן זהירין במצוות, אינן מסלקין היזקן; ואם לא תחייב אותן על נזקי בהמתן--אין משמרין אותה, ומפסידין ממון הברייות.

ו  שור תם שהזיק--אם מכרו המזיק, עד שלא עמד בדין--אף על פי שהוא מכור, הרי הניזק גובה ממנו; וחוזר הלוקח וגובה מן המזיק שמכר לו:  שכיון שנגח, קול יש לו; ולא היה לו ליקח, עד שיגבה הניזק.

ז  הקדישו המזיק--הרי זה מוקדש, כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון.  שחטו, גובה הניזק מבשרו.  נתנו במתנה--מה שעשה עשוי, ויגבה הניזק ממנו.

ח  הזיק ועמד בדין, ואחר כך מכרו--אינו מכור; הקדישו, אינו מוקדש; נתנו במתנה, לא עשה כלום.  קדמו בעלי חובות של מזיק, ותפסוהו--בין שחב עד שלא הזיק, בין שלא חב עד שהזיק--לא זכו, אלא הניזק גובה ממנו:  שאפילו היה של בעלי חובות מתחילה והזיק, הרי זה גובה מגופו.

ט  מועד שהזיק, בין עמד בדין בין שלא עמד בדין, והקדישו או מכרו או נתנו במתנה או שחטו--מה שעשה עשוי; קדמו בעלי חובות והנהיגוהו, בין חב להם עד שלא הזיק, בין הזיק עד שלא חב--זכו בו:  לפי שאין משתלם הניזק אלא מן היפה שבנכסי המזיק, והרי כל נכסיו משועבדין לנזק זה.

י  כשבית דין נזקקין לגבות הנזק מנכסי המזיק, גובין מן המיטלטלין תחילה.  אם לא היו לו מיטלטלין כלל, או שלא היו המיטלטלין כנגד כל הנזק--גובין השאר מן הקרקע, מן היפה שבנכסי המזיק.  וכל זמן שיימצאו מיטלטלין, אפילו סובין--אין נזקקין לקרקע.

יא  מת המזיק קודם שישלם--אין בית דין נזקקין למיטלטלין של יתומים, אלא לקרקע; וגובין לניזק מן הזיבורית:  מפני שהניזק נעשה כבעל חוב, והמיטלטלין אין משתעבדין לבעל חוב.  ואם תפס הניזק המיטלטלין בחיי המזיק, גובין לו מהן אחר מותו.

יב  כבר תיקנו הגאונים לגבות בעל חוב מן המיטלטלין, ופשטה תקנה זו בכל בתי דינין; לפיכך מגבין הנזקין מן המיטלטלין של יתומים.  ואם לא הניח מיטלטלין, גובין להן מן הזיבורית--שכל הבא ליפרע מנכסי יתומים, לא יגבה אלא מן הזיבורית כמו שיתבאר.

יג  אין הנזקין משתלמין, ואין חייבין בכופר, ואין הבהמה נהרגת--אלא בראיה ברורה, ובעדים הכשרים להעיד:  שלא תאמר הואיל ואין מצויין באוריות הסוסים וברפת הבקר וגדרות הצאן, אלא העבדים והרועים וכיוצא בהן, אם העידו שבהמה זו היא שהזיקה את זו--שומעין להן; או אם העידו קטנים או נשים שאדם זה חבל את זה, או העידו בשאר נזקין--סומכין עליהן.  אין הדבר כן; אלא לעולם אין מחייבין ממון על פי עדים, עד שיהיו עדים הכשרים להעיד שאר עדייות, ויעידו בבית דין, ויחייבו בית דין המזיק לשלם.

יד  שור שהיה רועה על גב הנהר, ונמצא שור הרוג בצידו--אף על פי שזה מנוגח וזה מועד ליגח, זה מנושך וזה מועד לישך--אין אומרין בידוע שזה נשכו, וזה נגחו; אפילו גמל האוהר בין הגמלים, ונמצא גמל הרוג בצידו--אין אומרין בידוע שזה הרגו:  עד שיראוהו עדים כשרים.