משנה תורה לרמב"ם ספר נזקים הלכות נזקי ממון

הלכות נזקי ממון פרק ז

א  שור שקשרו בעליו במוסרה, ונעל בפניו כראוי, ויצא והזיק--אם תם הוא, משלם חצי נזק.  ואם היה מועד, פטור:  שנאמר "ולא ישמרנו, בעליו" (שמות כא,לו)--הא אם שמרו, פטור; ושמור הוא זה.  ואם הזיק בדבר שהוא מועד לו מתחילתו, כגון שאכל דברים הראויין לו, או שיבר ברגלו כדרך הילוכו--פטור מלשלם.

ב  היה מועד לקרן ימין, ואינו מועד לקרן שמאל, ויצא אחר ששמרו כראוי, ונגח בין בקרן ימין בין בקרן שמאל--משלם חצי נזק.

ג  בהמה שחבלה באדם, בין בכוונה בין שלא בכוונה--אם תמה היא, משלם חצי נזק מגופה; ואם מועדת, משלם נזק שלם:  ופטור מן השבת, ומן הבושת, ומן הצער, ומן הריפוי--שארבעה דברים אלו, לא חייבה תורה בהן אלא לאדם שחבל בחברו; אבל בהמתו שחבלה בחברו--הרי זה כמי שהזיקה ממונו, שאינו חייב אלא נזק בלבד.

ד  לפיכך שורו שבייש, פטור; ואם בייש הוא בעצמו, חייב כמו שיתבאר.  ושורו שחבל באביו או באימו, או שהדליק גדיש חברו בשבת--חייב בנזקיו; ואילו היה הוא בעצמו העושה זה, היה פטור מלשלם כמו שיתבאר.

ה  [ד] המכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות, ונגחו שורו של בעל הבית או נשכו כלבו--פטור.  ואם נגח הוא שורו של בעל הבית--אם היה תם, משלם חצי נזק; ומועד, משלם נזק שלם כדין הנוגח ברשות הרבים.

ו  [ה] נפל לבור שבחצר זו, והבאיש את מימיו--אם הבאיש מיד בשעת נפילה, חייב בנזקי המים.  ואם אחר זמן, פטור:  שהרי נעשה השור תקלה כבור; והמים הרי הן ככלים, ולא מצאנו בור שחייב בה על הכלים כמו שיתבאר.  ואם הכניס ברשות, בעל השור פטור; ואם קיבל עליו בעל הבית לשמור, הרי הוא חייב בנזק השור שנפל לבור.

ז  [ו] הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות, והזיק את בעל הבית, או שהוזק בו בעל הבית, או שחפר בחצר בורות שיחין ומערות--בעל השור חייב בנזקי חצר; ובעל חצר חייב בנזקי הבור, שהרי היה עליו לסותמו.

ח  [ז] הזיק בעל הבית את השור--אם הזיקו שלא לדעת, פטור:  שהרי אומר לו למה נכנסת שלא ברשות, עד ששגגתי בך.  ואם הזיקו לדעת, חייב נזק שלם:  מפני שיש לו רשות להוציאו מרשותו; אבל להזיקו, אין לו רשות.

ט  [ח] שמין לנזקין.  כיצד:  הרי ששיבר כלי של חברו, בין הוא בין בהמתו--אין אומרין למזיק קח אתה את הכלי השבור, ושלם לזה דמי כלייו; אלא אומדין כמה פחת הכלי מדמיו, ונותן לו כל הפחת אם היה המזיק מועד, או חצי הפחת אם היה תם:  שנאמר "והמת, יהיה לו" (שמות כא,לד; שמות כא,לו), לניזק.

י  פחת הנבילה, על הניזק; ושבח הנבילה, חולקין אותו הניזק והמזיק.  [ט] כיצד:  שור שווה מאתיים שנגחוהו ומת, והרי הנבילה שווה בשעת מיתה מאה, ובשעת עמידה בדין פחתה והרי היא שווה שמונים--אין המזיק משלם אלא מאה; ואם היה תם, משלם לו חמישים מגופו.

יא  [י] השביחה הנבילה, והרי היא שווה בשעת עמידה בדין מאה ועשרים--הרי המזיק משלם לו תשעים, אם היה מועד; ואם היה תם, משלם חמישה וארבעים מגופו:  וזה הוא שנאמר "וגם את המת, יחצון" (שמות כא,לה), שבח הנבילה יחצון.

יב  [יא] שור שווה מאתיים, שנגח שור שווה מאתיים והפחיתו חמישים, ובשעת עמידה בדין השביח הניזק, והרי הוא שווה ארבע מאות, ולולא זה החבל שהפחיתו, היה שווה שמונה מאות, בין שפיטמו בין ששבח מאליו--אינו נותן לו אלא כשעת הנזק.  כחש מחמת המכה בשעת עמידה בדין, והרי הפחת שווה מאה--נותן לו כשעת עמידה בדין.

יג  [יב] השביח המזיק בשעת עמידה בדין--אם מחמת שפיטמו שבח, אינו משתלם ממנו אלא מה שהיה שווה בשעה שהזיק; ואם מחמת עצמו השביח, משתלם חצי נזק ממנו כשעת עמידה בדין.

יד  [יג] על המזיק לטרוח בנבילה, עד שממציא אותה לניזק.  כיצד:  כגון שנפל השור לבור ומת--מעלה הנבילה מן הבור, ונותנה לניזק.  ואחר כך שמין לו פחת הנבילה--שנאמר "כסף ישיב לבעליו; והמת, יהיה לו" (שמות כא,לד), מלמד שהוא חייב להשיב את הנבילה ואת הפחת שפחתה מן החי לניזק; ואם היה תם, חצי הפחת כמו שביארנו.