משנה תורה לרמב"ם ספר נזקים הלכות נזקי ממון

הלכות נזקי ממון פרק ד

א  הכונס צאן לדיר, ונעל בפניהן בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה, ויצאת והזיקה--פטור.  ואם אין הדלת יכולה לעמוד ברוח מצויה, או שהיו כותלי הדיר רעועין--הרי לא נעל בפניהן כראוי; ואם יצאת והזיקה, חייב:  ואפילו חתרה ויצאת, ואפילו נפרצה מחיצה בלילה, או פרצוה ליסטים--בעל הצאן חייב.

ב  הייתה מחיצה בריאה, ונפרצה בלילה, או שפרצוה ליסטים, ויצאת והזיקה--פטור.  הוציאוה ליסטים, והזיקה--הליסטים חייבין.

ג  [ב] הפורץ גדר לפני בהמת חברו, ויצאת והזיקה--אם היה גדר חזק ובריא, חייב; ואם היה כותל רעוע--פטור מדיני אדם, וחייב בדיני שמיים.  וכן הנותן סם המות לפני בהמת חברו--פטור מדיני אדם, וחייב בדיני שמיים.

ד  [ג] המעמיד בהמת חברו על גבי קמתו של חברו, המעמיד חייב לשלם מה שהזיקה.  וכן אם הכישה עד שהלכה לקמת חברו, והזיקה--זה שהכישה חייב.

ה  [ד] המוסר בהמתו לשומר חינם, או לנושא שכר, או לשוכר, או לשואל--נכנסו תחת הבעלים; ואם הזיקה, השומר חייב.  במה דברים אמורים, בזמן שלא שמרוה כלל.  אבל אם שמרוה שמירה מעולה כראוי, ויצאת והזיקה--השומרין פטורין, והבעלים חייבין.  שמרוה שמירה פחותה--אם שומר חינם הוא, פטור; ואם שומר שכר או שוכר או שואל הוא, חייבין.

ו  [ה] הניחה בחמה--אפילו חתרה ויצאת והזיקה, חייב זה שהניחה שם:  שכיון שהניחה בחמה--הרי היא מצטערת ובורחת, ועושה כל שאפשר לה לעשות.

ז  [ו] מסר בהמתו לחירש שוטה וקטן--אף על פי שהיה השור קשור, הבעלים חייבין:  שדרכו של שור וכיוצא בו להתיר הקשר, ולצאת ולהזיק.  אפילו שמרוה שמירה מעולה, וחתרה ויצאת והזיקה--הבעלים חייבים.

ח  [ז] מסר שורו לחמישה, ופשע בו אחד מהן, ויצא והזיק--אם אינו משתמר אלא בחמשתן, זה שפשע בשמירתו חייב; ואם משתמר בשארן, אלו הנשארין חייבין.

ט  [ח] שאלו בחזקת תם, ונמצא מועד--אם ידע השואל שהוא נגחן, הבעלים משלמים חצי נזק:  שכל מקום שהוא הולך, הרי שם בעליו עליו.  והשואל משלם חצי נזק--שאפילו היה תם כשעלה בדעתו, חצי נזק היה משלם:  שהרי ידע שהוא נגחן.  ואם לא ידע השואל שהוא נגחן--אין השואל חייב כלום, והבעלים משלמין נזק שלם.

י  [ט] שאלו כשהוא תם, והועד בבית השואל, והחזירו לבעליו--חזר לתמותו:  הואיל ונשתנת רשותו, בטלה ההעדה והבעלים משלמין חצי נזק; והשואל פטור, שהרי החזירו.

יא  [י] שומר שקיבל עליו שמירת גוף הבהמה בלבד, אבל לא שמירת נזקיה, והזיקה--פטור מלשלם, והבעלים חייבין לשלם.  קיבל שמירת נזקיה, והזיקה--חייב השומר; ואם הוזקה--פטור, והבעלים עושין דין עם המזיק.

יב  [יא] מסר השומר לשומר אחר--השומר הראשון, חייב לשלם לניזק:  שהשומר שמסר לשומר חייב; והרי הניזק אומר לו למה לא שמרת אתה בעצמך ומסרת לאחר, שלם לי אתה ולך עשה דין עם השומר שמסרת לו אתה.  מסרה השומר לבנו, או לבן ביתו, או למסעדו--נכנסו תחת השומר, וחייבין.

יג  [יב] כל שומר שנתחייב לשלם, ואין לו, והיה המזיק תם, שהוא משלם חצי נזק מגופו--הרי הניזק משתלם מן הבהמה שהזיקה, ויישאר דמי מה שגבה הניזק חוב על השומר לבעל הבהמה.

יד  [יג] כל בהמה שהזיקה פירות מחוברין, משערין מה שהזיקה בשישים; ומשלם זה שנתחייב לשלם, בין הבעלים בין השומרים.

טו  כיצד:  הרי שאכלה בית סאה, שמין שישים בית סאה באותה השדה--כמה היה שווה, וכמה הוא שווה עתה אחר שנפסדה בו הסאה; ומשלם השאר.  וכן אם אכלה קב או רובע, אפילו קלח אחד--שמין אותו בשישים.

טז  [יד] אכלה פירות גמורין שאין צריכים לקרקע, משלם דמי פירות גמורין בשווייהן:  אם סאה, דמי סאה; ואם סאתיים, דמי סאתיים.  הרי שאכלה פירות דקל אחד, וכן הקוצץ פירות דקל חברו ואכלן--אם היה דקל רומי וכיוצא בו, שאין התמרים שלו יפות--משערין אותו בשישים על גב הקרקע; ואם דקל פרסי הוא וכיוצא בו, שהתמרים שלו יפות ביותר--משערין הדקל בפני עצמו כמה היה שווה, וכמה הוא שווה עתה.