משנה תורה לרמב"ם ספר נזקים הלכות נזקי ממון

הלכות נזקי ממון פרק ג

א  הבהמה מועדת לאכול פירות או ירקות וכיוצא בהן.  לפיכך אם נכנסה לרשות הניזק, ואכלה דברים שדרכה לאוכלם--משלם נזק שלם, שנאמר "וביער בשדה אחר--מיטב שדהו ומיטב כרמו, ישלם" (שמות כב,ד).  ואם אכלה אותן ברשות הרבים, פטור; ואם נהנת--משלם מה שנהנת, לא מה שהזיקה.

ב  כיצד:  נכנסה לרשות הניזק, ואכלה שומשמין או לוט וכיוצא בהם בשווה דינר--משלם דינר.  ואם אכלה אותן ברשות הרבים, ונהנת--רואין אותן כאילו הן שעורים או עמיר, ומשלם דמי עמיר או דמי שעורים בזול; [ג] אכלה אוכלין הרעים לה, כגון שאכלה חיטין--הואיל ולא נהנת, פטור.

ג  אכלה אוכלין שאין דרכה לאוכלן, כגון שאכלה כסות או כלים--בין ברשות הניזק, בין ברשות הרבים--משלם חצי נזק:  שזה שינוי הוא, ודרך בני אדם להניח כליהם וכסותן ברשות הרבים עד שינוחו מעט.

ד  בהמה שהייתה עומדת ברשות הניזק, ותלשה פירות מרשות הרבים, ואכלתן ברשות הניזק--הרי הדבר ספק.  לפיכך אינה משלמת אלא מה שנהנת; ואם תפס הניזק כמה שהזיקה--אין מוציאין מידו, שהרי ברשותו אכלה.

ה  כלב שנכנס לחצר, ונטל פת או בשר, והוציאן לרשות הרבים או לחצר אחרת, ואכלן שם--משלם מה שנהנה.  אכלן בשדה של בעל החצר--משלם נזק שלם כאילו אכלן בתוך החצר, שהרי ברשות הניזק אכל.  וכן כל כיוצא בזה.

ו  בהמה שאכלה אוכלין שאין דרכה לאוכלן, אבל אוכלת היא אותן על ידי הדוחק--כגון פרה שאכלה שעורים, וחמור שאכל כרשינים או דגים, וחזיר שאכל חתיכת בשר, וכלב שלקק את השמן, וחתול שאכל תמרים, וכן כל כיוצא באלו--אם אכלה ברשות הניזק, משלם נזק שלם.  וברשות הרבים, פטור; ואם נהנת, משלם מה שנהנת.

ז  חיה שנכנסה לרשות הניזק, וטרפה ואכלה בהמה או בשר--משלם נזק שלם, שזה הוא דרכה.  אבל כלב שאכל כבשים קטנים, או חתול שאכל תרנגולים גדולים--הרי זה שינוי, ומשלם חצי נזק.

ח  סל שיש בו לחם, ונכנס חמור ושיבר הסל ואכל הלחם--משלם על הסל ועל הלחם נזק שלם, שזה הוא דרכו.  וכן שעיר עיזים שראה לפת וכיוצא בו על פי החבית, ונסתבך בחבית ואכל את הלפת ושיבר את החבית--משלם על שניהן נזק שלם:  כשם שדרכו לאכול, כך דרכו להיתלות בכלים ולעלות כדי לאכול.  וכן כל כיוצא בזה.

ט  אבל אם נכנס החמור, ואכל את הלחם, ואחר כך שיבר את הסל ואכלו--על הלחם משלם נזק שלם, ועל הסל חצי נזק.  וכן כל כיוצא בזה.

י  [ט] בהמה שאכלה מתוך הרחבה, בין דרך הליכתה בין שעמדה ואכלה--משלם מה שנהנת:  ואפילו חזרה על צידי הרחבה, ואכלה מהן.  אבל אם הניחה את הרחבה, והלכה ועמדה בצידי הרחבה ואכלה--משלם מה שהזיקה.  אכלה מפתח החנות, משלם מה שנהנת; מתוך החנות, משלם מה שהזיקה.

יא  [י] הייתה מהלכת ברשות הרבים, ופשטה צווארה ואכלה מעל גבי חברתה, ואפילו עמדה--משלם מה שנהנת, שכן דרך הבהמות לאכול זו מעל גבי זו.  ואם קפצה, ואכלה על גבי חברתה--משלם מה שהזיקה, שגבי חברתה כחצר הניזק הוא חשוב.

יב  [יא] בהמה שהוחלקה באבן או במימי רגליה, ונפלה לגינה, ונחבטה על גבי פירות וירקות, או שאכלה--משלם מה שנהנת:  אפילו הלכה מערוגה לערוגה, ואפילו נשארה שם כל היום כולו--אינו משלם אלא מה שנהנת.  ומה הניה יש לה בחביטה--שהרי מצאה מקום רך, ולא נתרסקו אבריה.  אבל אם ירדה כדרכה ואכלה, משלם מה שהזיקה; ואפילו טינפה פירות במי לידה--משלם מה שהזיקה, מפני שתחילתו בפשיעה.  וכן אם דחפתה חברתה, ונפלה--משלם מה שהזיקה:  מפני שהיה לו להעבירן אחת אחת, כדי שלא ידחפו זו את זו.

יג  [יב] הוחלקה, ונפלה, ויצאת, וחזרה לגינה--אף על פי שחזרה שלא לדעת הבעלים, משלם מה שהזיקה:  מפני שהיה לו לשומרה שלא תחזור--שהדבר ידוע שכיון שידעה דרך הגינה, הרי היא חוזרת מאליה.

יד  [יג] הקדר שהכניס קדירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות, ושיברתן בהמתו של בעל הבית--פטור.  ואם הוזקה בהן, בעל הקדירות חייב; ואם הכניס ברשות, פטור.  ואם קיבל עליו בעל הבית לשמור את הקדירות, בעל הבית חייב.

טו  [יד] וכן אם הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות, ואכלתן בהמתו של בעל הבית--פטור.  ואם הוחלקה בהן, והוזקה--בעל הפירות חייב; ואם הכניס ברשות, פטור.  ואם קיבל עליו בעל הבית לשמור את הפירות, בעל הבית חייב.

טז  הכניסן שלא ברשות, ואכלתן בהמתו של בעל הבית, והוזקה באכילתן--בעל הפירות פטור, מפני שהיה לה שלא תאכל.  ואם הכניסן ברשות, והניחו בעלי החצר את זה שהרשוהו בחצר לשומרה, ואכלתן בהמתו של בעל הבית, והוזקה באכילתן--בעל הפירות חייב:  שכיון שראה הבהמה אוכלת דברים המזיקין לה והניחה, חייב--שהרי אין בעלי החצר מצויין שם, להעביר הבהמה מהן.

יז  ומעשה באישה שנכנסה לאפות בתנור בבית שכנותיה והניחוה, ונתעלמו כדי שלא יביטו בה בעת לישתה ואפייתה, ובא עז של בעל הבית, ואכל הבצק ומת; וחייבוה חכמים לשלם דמיו.  וכן כל כיוצא בזה.

יח  [טו] המגדיש בתוך שדה חברו שלא ברשות, ואכלתן בהמתו של בעל השדה--פטור.  ואם הוחלקה בהן, והוזקה--בעל הפירות חייב.  אכלתן, והוזקה באכילתן--פטור.  ואם הגדיש ברשות--בעל השדה חייב, אף על פי שלא קיבל עליו לשמור:  שהשומר בגרנות--כיון שאמר לו הגדש בכאן, כמי שאמר לו הגדש ואני אשמור לך הוא חשוב.