משנה תורה לרמב"ם ספר טהרה הלכות טומאת אוכלין

הלכות טומאת אוכלין פרק טז

א  כל האגודות שבשווקים, וכל הקמחים וכל הסלתות שבשווקים--בחזקת מוכשרין:  האגודות, מפני שדרכן לזלף המים עליהן תמיד; והקמח והסלת, לותתין אותו ואחר כך טוחנין אותו.

ב  וכן חיטים שחולקין אותן בריחיים אחת לשתיים ואחת לשלוש כדי לעשות מהן מעשה קדירה, כגון הריפות וכיוצא בהן--הרי הן בחזקת מוכשרין בכל מקום, בין של שווקים בין של בתים:  מפני שלותתין אותן כדי להסיר קליפתן.

ג  [ב] כל אלו שהן בחזקת מוכשרין--הרי הן בחזקת טומאה, מפני שהכול ממשמשין בהן והן מוכשרין.  ועל כולן, נאמן עם הארץ לומר לא הוכשרו; ואין צריך לומר שאר אוכלין שאין להן חזקה, שעם הארץ נאמן עליהן לומר לא הוכשרו.

ד  [ג] כל הדגים בחזקת מוכשרין, ואין עם הארץ נאמן עליהן לומר לא הוכשרו; לפיכך הדגים לעולם בחזקת טומאה.

ה  הדגים--בין שצדן בחרם, בין שצדן בכפיף, בין שצדן במצודה--אם לא ניער את המצודה עליהן, לא הוכשרו; ואם ניער, הוכשרו.  ואין עם הארץ נאמן לומר לא ניערתי את המצודה עליהן, והרי הן בחזקת טומאה עד שיתכוון לצודן בטהרה.

ו  [ד] כל הציר בחזקת מוכשר.  ציר טהור שנפל לתוכו מים כל שהן--הרי הכול משקה, ומכשיר ומיטמא טומאת משקין; לפיכך חזקתו טמא.  נפל לתוכו יין ודבש וחלב, הולכין אחר הרוב.  וכן מי פירות שנתערבו בשאר המשקין, הולכין אחר הרוב; נתערבו במים כל שהן--הרי הכול משקה, ומיטמא טומאת משקין ומכשיר.  וציר חגבים טמאים--אינו מכשיר, אבל מיטמא טומאת משקין.

ז  [ה] הלוקח ציר מעם הארץ--משיקו במים, וטהור:  שאם היה רוב הציר מים, הרי המים מיטהרין במקוה; ואם היה רובו מליחה של דגים, אינה מקבלת טומאה, והמים שבה, בטלו במיעוטן.  במה דברים אמורים, לטבול בהן פת; אבל לקדירה, מצא מין את מינו וניעור, ונמצאו רוב המים טמאים, שהמיעוט שהיה בציר לא טהר במקוה.

ח  [ו] הפירות בכל מקום בחזקת טהרה, אפילו היה המוכר גוי, עד שיידע שהוכשרו, או שהיו מדברים שחזקתן מוכשרין.  [ז] האוג, בכל מקום בחזקת טומאה.  וכן כל הקישואין והדלועין התלויות בגמי על פתחי חנייות, בחזקת מוכשרין וטמאין.

ט  [ח] כל הכתוב בתורה ובדברי קבלה מהלכות הטומאות והטהרות--אינו אלא לעניין מקדש וקודשיו ותרומות ומעשר שני בלבד, שהרי הזהיר את הטמאין מלהיכנס למקדש או לאכול קודש או תרומה ומעשר בטומאה.  אבל החולין--אין בהן איסור כלל, אלא מותר לאכול חולין טמאין ולשתות משקין טמאין:  הרי נאמר בתורה "והבשר אשר ייגע בכל טמא, לא ייאכל--באש, יישרף" (ויקרא ז,יט)--מכלל שהחולין מותרין, שאינו מדבר אלא בבשר קודשים.

י  אם כן מפני מה נאמר הראשון שבחולין טמא והשני פסול:  לא שיהיה אסור באכילה, אלא למנות ממנו לתרומה ולקודש, שאם נגע שני של חולין בתרומה פסלה ועשה אותה שלישי.  וכן אם נגע באוכלין של קודש--טימאן, ועשאן שלישי כמו שביארנו; וכן האוכל אוכל שני של חולין--אם נגע בתרומה, פסלה.

יא  [ט] כשם שמותר לאכול חולין טמאין ולשתותן, כך מותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל; ויש לו לטמא את החולין המתוקנין, לכתחילה.  וכן מותר לאדם ליגע בכל הטומאות ולהיטמא בהן:  שהרי הזהיר הכתוב את בני אהרון ואת הנזיר מהיטמא במת, מכלל שכל העם מותרין; ושאף כוהנים ונזירים מותרין להיטמא בשאר טומאות, חוץ מטומאת מת.

יב  [י] כל ישראל מוזהרין להיות טהורים בכל רגל, מפני שהן נכונים להיכנס למקדש ולאכול קודשים.  וזה שנאמר בתורה "ובנבלתם לא תיגעו" (ויקרא יא,ח; דברים יד,ח), ברגל בלבד; ואם נטמא, אינו לוקה.  אבל בשאר ימות השנה, אינו מוזהר.

יג  [יא] "הטמא, והטהור, יחדיו" (דברים יב,כב; דברים טו,כב)--מפי השמועה למדו שהטמא והטהור, אוכלין בקערה אחת.  אבל לא יאכל הבעל עם אשתו בקערה אחת, כשהיא נידה; ולא ישתה עימה, ולא תמזוג לו את הכוס, כמו שביארנו.  ולא יאכל הזב עם הזבה, מפני הרגל עבירה, שמא יבוא לבעול.

יד  [יב] אף על פי שמותר לאכול אוכלין טמאים ולשתות משקין טמאים, חסידים הראשונים היו אוכלין חוליהן בטהרה ונזהרין מן הטומאות כולן כל ימיהן; והן הנקראין פרושים.  ודבר זה קדושה יתרה היא, ודרך חסידות שיהיה אדם נבדל ופורש משאר העם, ולא ייגע בהן ולא יאכל וישתה עימהן:  שהפרישות מביאה לידי טהרת הגוף ממעשים הרעים, וטהרת הגוף מביאה לידי קדושת הנפש מן הדעות הרעות, וקדושת הנפש גורמת להידמות בשכינה, שנאמר "והתקדשתם והייתם קדושים, כי קדוש אני" (ויקרא יא,מד).