משנה תורה לרמב"ם -> ספר טהרה -> הלכות טומאת אוכלין

פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז

הלכות טומאת אוכלין פרק טו

א  מים שבכלים--מיטמא, בין לרצון בין שלא לרצון, ומטמא אוכלים וכלים, בין שנפל עליהן ברצון בין שנפל שלא ברצון.  אבל מים שבקרקעות, כגון מי בורות שיחין ומערות ומי גבאים שאין בהן ארבעים סאה--אין מיטמאין אלא ברצון, ואין מטמאין אלא ברצון.

ב  כיצד:  מים שבקרקע שאין בהן ארבעים סאה, בין שהיו שאובין בין שאינן שאובין, שנפל לתוכן המת, או שהלך בהן הטמא--הרי אלו טהורין.  אבל אם שתה מהן אדם טמא, או שמילא מהן בכלי טמא, או שנפלו לתוכן משקין טמאין ברצון--הרי אלו טמאין, ואף על פי שהן בקרקע.

ג  שתה מהן הטהור אחר שנטמאו בקרקע, או שמילא מהן בכלי טהור--נטמא השותה, ונטמא הכלי:  שהרי ברצון שתה או מילא.  נפל לתוכן כיכר של תרומה--הרי הוא טהור כשהיה, שאין מיטמאין אלא לרצון; לפיכך אם הדיח ידו, והוציא הכיכר--נטמא הכיכר במים שבידיו, שהרי הן ברצון.

ד  [ב] מי גבאים וכיוצא בהן ממים שבקרקעות, כגון מי בורות שיחין ומערות, ומי תמצית שפסקו, ומקוות שאין בהן ארבעים סאה, שנטמאו, וירדו להם גשמים ורבו מי גשמים עליהן--אף על פי שלא שטפו, הרי הן טהורין.

ה  לפיכך כל המים שבקרקעות, כגון מי גבאים וכיוצא בהן--בשעת הגשמים, הכול בחזקת טהרה.  [ג] פסקו הגשמים--הקרובים לעיר או לדרך, טמאין:  שהן בחזקת ששתה מהן טמא, ושמילאו מהן בכלים טמאין.  והרחוקים טהורין, עד שיהלכו רוב האדם; הלכו--הכול בחזקת טומאה, שההולכין בשיירות שותין וממלאין מהן.

ו  במה דברים אמורים, בגבא שאפשר לשתות ממנו; אבל בגבא שאי אפשר לשתות ממנו אלא בדוחק גדול--הרי זה בחזקת טהרה, עד שימצא מקום פרסות רגלי האדם או פרסות רגלי בהמה גסה ניכרת בו.  מצא פרסות רגלי בהמה דקה--הרי זה טהור, שאפשר שירדה ושתת.

ז  [ד] חזקת טיט וגמומייות שבפתחי חנייות ברשות הרבים בשעת הגשמים, שהן טהורין; פסקו הגשמים, הרי הן כמי שפיכות.  ושבשווקין, הולכין בהן אחר הרוב.

ח  גבא שנפל לתוכו יין או חלב או דבש, הולכין אחר הרוב.  נפל לתוכו שמן--אף על פי שהקפיאוהו, הרי זה מיטמא ומטמא שלא ברצון:  לפי שאפשר לו לצאת ידי ציחצוחי [ה] שמן.  ושאר המשקין, חוץ מן המים--הרי הן בקרקע כמות שהן בכלים:  דין אחד הוא.

ט  [ו] מי תמצית שלא פסקו--אף על פי שאין בהן ארבעים סאה, הואיל והן בקרקע, והרי המים נמשכין ובאין להן--אינן מקבלין טומאה; ואף על פי ששתה מהן הטמא, ומילא מהן בכלי טמא, או נתן לתוכן מים טמאים--הרי הן טהורין לכל דבר.

י  [ז] מי שהיה אוכל תרומה בידיים טמאות, כגון דבילה שלא הוכשרה, והכניס ידו לתוך פיו ליטול צרור--אם היפך, נטמאת הדבילה ברירו:  שהרי נטמא בידו, מפני שעקרו.  ואם לא היפך, טהורה:  שהמשקה שבפיו קודם שיהפכנו או ימצוץ אותו להוציאו, דומה למים שלא נתלשו, אלא עדיין הן בקרקע שאין מיטמאין ולא מטמאין אלא ברצון, כמו שביארנו; וזה אין רצונו אלא ליטול הצרור.

יא  היה פונדיון לתוך פיו, ופשט ידו לנוטלו והדבילה לתוך פיו--אם הניחו לצמאו, הרי זה הרוק כעקור, ונטמאת הדבילה מחמת משקה פיו, שנטמא מחמת ידו.

יב  [ח] האישה שהייתה אוכלת אוכלין של תרומה שאינן מוכשרין, והייתה גורפת את התנור הטמא, והכה הקוץ ויצא ממנה דם, ומצצה אצבעה מפני הדם, או שנכוות, ונתנה אצבעה לתוך פיה--נטמאת התרומה שבפיה, שהרי רצונה להוציא המשקה מפיה ולעוקרו במציצת אצבעה.



   לדף ראשי מאגר ספרות הקודש  

תנ"ך | משנה | תוספתא | תלמוד ירושלמי | תלמוד בבלי | מדרש תנחומא | משנה תורה לרמב"ם
 

לדף ראשי מקראנט | מאגר מידע | הפעלות ממוחשבות | קהילת מורים | אחיתופל | עזרה
 
 

כל הזכויות בטקסטים הספרותיים כפי שהם מופיעים באתר "ספרות הקודש" הן של מכון ממרא.
החומר מופיע באתר סנונית על סמך רישיון מאת מכון ממרא ובאדיבותו הרבה.
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס

כל הזכויות שמורות © 2003-2009 (ראה תנאי שימוש)
 
border
סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך