משנה תורה לרמב"ם ספר טהרה הלכות טומאת אוכלין

הלכות טומאת אוכלין פרק י

א  כבר ביארנו שהשבעה משקין בלבד, הן שמיטמאין או מכשירין; והשאר קרויין מי פירות, ואינן מיטמאין ולא מכשירין.  ושבעה משקין שמנינו, תולדותיהן כיוצא בהן.

ב  תולדות המים--הם היוצא מן העין, ומן האוזן, ומן החוטם, ומן הפה, ומי רגלי בני אדם בין גדולים בין קטנים--כל אלו היוצאין מן האדם משקין הן, בין שיצאו לדעתו של אדם בין שיצאו שלא לדעתו.  אבל מי רגלי בהמה, והמלח שנמחת--הרי הן כמי פירות, לא מיטמאין ולא מכשירין.

ג  הדם המנוי מן המשקין--הוא הדם השותת בשעת שחיטה, מן הבהמה והחיה והעופות הטהורין; אבל דם הקילוח, אינו מכשיר, שעדיין חיים הן, והרי הוא דומה לדם מכה או לדם היקז.

ד  השוחט וניתז דם על האוכלין, ונתקנח הדם בין סימן לסימן--הרי זה ספק; לפיכך תולין עליו, לא אוכלין ולא שורפין.

ה  תולדות לדם, דם היקז של אדם שהוציאו לשתייה; אבל אם הוציאו לרפואה, טהור ואינו מכשיר.  וכן דם שחיטה בבהמה ובחיה ובעופות הטמאין, והדם היוצא עם הליחה, ועם הרעי, ודם השחין ואבעבועות, ותמצית הבשר--כל אלו אינן מיטמאין ולא מכשירין, אלא הרי הן כשאר מי פירות.  ודם השרץ, כבשרו--מטמא ואינו מכשיר, ואין לנו כיוצא בו.

ו  [ד] מי החלב, הרי הן כחלב.  וחלב האדם שאינו צריך לו--אינו משקה, לא מיטמא ולא מכשיר; לפיכך חלב הזכר אינו משקה.  וכן חלב בהמה וחיה שיצא שלא לרצון, כגון שזב מהדד או שחלבו כמתעסק.  אבל חלב האישה, בין שיצא לרצון בין שיצא שלא לרצון--הרי סתמו משקה ומיטמא או מכשיר, מפני שהוא ראוי לתינוק.

ז  [ה] המשקין שיוצאין מן הטמאין, שאותן המשקין אבות טומאות--מטמאין בלא הכשר, שהטומאה וההכשר באין כאחת; ואלו הן:  זובו של זב, ושכבת זרעו, ומימי רגליו, ורביעית דם מן המת, ודם הנידה.

ח  וכן דם מגפתו של זב וחבריו, וחלב של אישה, ודמעת עינם עם שאר תולדות המים היוצאין מהן--מטמאין כמשקין טמאין, שהן מטמאין בלא כוונה:  שמשקין טמאין מטמאין לרצון, ושלא לרצון.  לפיכך נידה או זבה שנטף חלב מדדיה לאוויר התנור--נטמא התנור, וכל מה שבתוכו.

ט  [ו] כבר ביארנו שהמשקין היוצאין מטבול יום, אינן טמאין.  לפיכך אם נפלו אפילו על כיכר של תרומה, אינו מוכשר עד שייפלו לרצון, כשאר המשקין הטהורין, שאין מכשירין אלא לרצון.

י  [ז] הזיעה, והליחה הסרוחה, והראי, ומשקין היוצאין מבן שמונה חודשים, והשותה מי טבריה וכיוצא בהן אף על פי שיוצאין נקיים--כל אלו אינן חשובין משקה, ולא מיטמאין ולא מכשירין.  [ח] השותה שאר משקין, ויצאו--הרי הן משקין כשהיו, שאין שאר המשקין טהורין בגוף.

יא  כיצד:  שתה מים טמאין והקיאן--הרי אלו טמאין, מפני שלא טהרו ביציאתן.  שתה מים טמאין וטבל, ואחר כך הקיאן, או שנסרחו, ואחר כך הקיאן, או שיצאו מלמטה, אף על פי שלא טבל--הרי הן טהורין.  שתה שאר משקין טמאין, או שאכל אוכלין טמאין--אף על פי שטבל, ואחר כך הקיאן--טמאין, לפי שאינן טהורין בגוף; נסרחו, או שיצאו מלמטה--הרי הן טהורין.

יב  [ט] כבר ביארנו שהזיעה אינה משקה; אפילו שתה משקין טמאין והזיע, זיעתו טהורה.  אבל הבא במים שאובין, והזיע--זיעתו טמאה; ואם נסתפג מן המים השאובין, ואחר כך הזיע--זיעתו טהורה.

יג  [י] זיעת בתים, שיחין, ומערות, ובורות--אינה משקה; ואפילו היו טמאין, הרי זיעתן טהורה.  אבל זיעת המרחץ כמים--ואם הייתה המרחץ טמאה, זיעתה טמאה; ואם הייתה טהורה, והכניס בה פירות--הוכשרו.  הכניס לה כלים--הרי המים שעליהן כתלושין ברצון, ומכשירין.

יד  [יא] הבריכה שבבית, והבית מזיע מחמתה--אם הייתה הבריכה טמאה, זיעת כל הבית שמחמתה טמאה.  [יב] שתי בריכות בבית, אחת טמאה ואחת טהורה--המזיע קרוב לטמאה, טמא; קרוב לטהורה, טהור; מחצה למחצה, טמא.

טו  [יג] המוחל כשמן.  משקין המנטפין מן סלי זיתים וענבים, אינן משקין, ולא מיטמאין ולא מכשירין, עד שיכניס אותן בכלי.  [יד] השוקל ענבים בכף מאזניים--היין שבכף אינו משקה, עד שיערה אותו לתוך הכלי:  הרי זה דומה לסלי זיתים וענבים שמנטפין.  [טו] הדורס ענבים של תרומה בחבית--אף על פי שהיין צף על גבי ידיו, הרי הכול טהור.

טז  משקה בית המטבחיים שבעזרה, והוא דם הקודשים והמים שמשתמשין בהן שם--טהורין לעולם, ואינן מיטמאין ולא מכשירין; ודבר זה, הלכה מפי הקבלה.  לפיכך כל דמי הזבחים אינו מקבל טומאה, ואינו מכשיר.

יז  והואיל ודם הקודשים אינו מכשיר קודשים שנשחטו בעזרה, לא הוכשרו בדם שחיטה, ואין לבשר הקודשים הכשר, אלא במשקין שייפלו על הבשר חוץ ממשקה בית המטבחיים.

יח  [יז] פרת קודשים שהעבירה בנהר, ושחטה ועדיין משקה טופח עליה--הרי זו מוכשרת; לפיכך אם נמצאת מחט טמאה בבשרה, הרי הבשר טמא.  וכן אם הייתה הפרה חסומה מחוץ לירושלים--אף על פי שאין המחט ידועה--הרי הבשר טמא, מפני שנגע בכלים הנמצאין חוץ לירושלים.

יט  נמצאת המחט בפרש, הבשר טהור.  ובין כך ובין כך הידיים טהורות, שאין טומאת ידיים במקדש כמו שביארנו.

כ  במה דברים אמורים, להיות הבשר טמא בדין תורה.  אבל להיטמא מדבריהם, אין הקודש צריך הכשר, אלא חיבת הקודש מכשרת הבשר; ואם נגעה בו טומאה, בין קלה בין חמורה--נפסל, אף על פי שלא הוכשר במשקה כמו שביארנו.