משנה תורה לרמב"ם ספר טהרה הלכות טומאת אוכלין

הלכות טומאת אוכלין פרק ד

א  כמה שיעור אוכלין לטומאה--לטומאת עצמן, כל שהן:  אפילו שומשום או חרדל, מיטמא--שנאמר "מכל האוכל אשר ייאכל" (ויקרא יא,לד), כל שהוא.  ואין אוכל טמא מטמא אוכל אחר או משקין או ידיים--עד שיהיה בו כביצה, בלא קליפתה.  וכן האוכל אוכלין טמאים--אינו נפסל עד שיאכל כביצה ומחצה, וזה הוא חצי פרס.

ב  המשקין מיטמאין כל שהן, ומטמאין בכל שהן:  אפילו טיפת משקין טמאין כחרדל שנגעה באוכלין, או בכלים, או במשקין אחרים--נטמאו.  ואף על פי כן, אין השותה משקין טמאין נפסל, עד שישתה רביעית כמו שביארנו.

ג  כל המשקין מצטרפין לפסול את הגווייה, לרביעית.  וכל האוכלין מצטרפין לכביצה, לטמא טומאת אוכלין, ולכחצי פרס, לפסול את הגווייה:  אפילו חיטה עם קמח עם בצק, עם תאנה ובשר וכיוצא באלו--הכול מצטרף.

ד  העור המחובר בבשר, והמרק והתבלין והאלל, אף על פי שמקצתו חישב עליו ומקצתו לא חישב עליו, מקצתו פלטתו חיה ומקצתו פלטתו סכין, והעצמות המחוברין בבשר, והגידים והמקומות הרכים מן הקרניים והטלפיים, והכנפיים והנוצה, והמקומות הרכים מן הציפורניים ומן החרטום המובלעין בבשר--כל אחד מאלו מיטמאין ומטמאין ומצטרפין לכביצה, או לכחצי פרס.

ה  כביצה אוכלין טמאים שהניחן בחמה, ונתמעטו--אינן מטמאין; וכן כזית מן המת או מן הנבילה וכעדשה מן השרץ שהניחן בחמה, ונתמעטו--טהורין.  [ו] כזית חלב ודם ונותר ופיגול שהניחן בחמה, ונתמעטו--אין חייבין עליהן כרת.  הניחן בגשמים, ונתפחו--חזרו לכמות שהיו:  בין לטומאה חמורה, בין לטומאה קלה, בין לאיסור.

ו  [ז] עלי בצלים ובני בצלים שהן חלולין--אם יש בהם ריר, משתערין כמות שהן; ואם היו חלולין וריקנין, ממעך את חללן.  [ח] פת סופגנין, משתערת כמות שהיא; ואם יש בה חלל, ממעך את חללה.

ז  [ט] בשר העגל שנתפח, ובשר זקנה שנתמעט--משתערין כמות שהן.  [י] האגוז והתמרה והשקד המתקרקשין, משתערין כמות שהן.

ח  [יא] כל שטומאתו ושיעורו שווין, מצטרפין זה עם זה; היו טומאתן שווין אבל לא שיעורן, או שיעורן אבל לא טומאתן--אין מצטרפין, ואפילו לטמא כקל שבשניהן.

ט  כיצד טומאתו ולא שיעורו, כגון בשר המת ורקב שלו; שיעורו ולא טומאתו, כגון בשר המת ובשר הנבילה.  ואין צריך לומר שאם לא היו שווין לא בשיעור ולא בטומאה, כגון בשר הנבילה ובשר השרץ--שאין מצטרפין.

י  [יב] אוכלין טמאים--שיעורן שווה, שכל אוכל טמא אינו מטמא אלא בכביצה; וטומאתן שווה, שכל אוכל טמא אינו מטמא אלא במגע, ואינו מטמא אדם, ולא כלים.  לפיכך מצטרפין לטמא כקל שבשניהן.

יא  כיצד:  כחצי ביצה אוכל ראשון וכחצי ביצה אוכל שני, שבללן זה בזה--הרי זה שני; ואם נגע בתרומה, פסלה.  כחצי ביצה אוכל שני וכחצי ביצה אוכל שלישי, שבללן--הרי זה שלישי.  וכן כל כיוצא בזה.  אפילו חצי ביצה אוכל ראשון וחצי ביצה אוכל רביעי של קודש, שבללן זה בזה--הרי הכול רביעי.

יב  [יג] כביצה אוכל ראשון וכביצה אוכל שני, שבללן זה בזה--הכול ראשון; חלקן, כל אחד מהן שני.  נפל זה לעצמו וזה לעצמו על כיכר של תרומה, פסלוהו; נפלו שניהן כאחת, עשוהו שני.

יג  [יד] כביצה אוכל שני וכביצה אוכל שלישי, שבללן זה בזה--הרי הכול שני; חלקן, כל אחד מהן שלישי.  נפל זה לעצמו וזה לעצמו על כיכר של תרומה, לא פסלוהו; נפלו שניהן כאחת--פסלוהו, מפני שעשוהו שלישי.

יד  [טו] כביצה אוכל ראשון וכביצה אוכל שלישי, שבללן זה בזה--ראשון; חלקן, זה שני וזה שני--שהשלישי שנגע בראשון, נעשה שני.  [טז] כשתי ביצים אוכל ראשון, וכשתי ביצים אוכל שני שבללן--הכול ראשון.  חלקן לשניים, כל אחד מהן ראשון; חלקן שלושה חלקים או ארבעה, כל אחד מהן שני.

טו  וכן כשתי ביצים אוכל שני, וכשתי ביצים אוכל שלישי שבללן--הכול שני.  חלקן לשניים, כל אחד מהן שני; לשלושה ולארבעה, הרי כל אחד מהן שלישי.