משנה תורה לרמב"ם ספר טהרה הלכות טומאת אוכלין

הלכות טומאת אוכלין פרק ג

א  כבר ביארנו שאין האוכלין מיטמאין, עד שיוכשרו; ושכל אוכל שאינו מיוחד למאכל אדם, אינו מקבל טומאה עד שייחדו לאדם.  [ב] אוכל שהוא מיוחד לאדם במקום זה, ואינו מיוחד לאדם במקום אחר--במקום שהוא מיוחד בו, אינו צריך מחשבה לייחדו לאדם; ובמקום שאינו מיוחד בו, צריך מחשבה לייחדו לאדם ואחר כך יקבל טומאה.  וכל אוכל שסופו לטמא אדם וכלים, אינו צריך הכשר.

ב  [ג] יש אוכלין שצריכין הכשר ואינן צריכין מחשבה, ויש שצריכין מחשבה ואינן צריכין הכשר, ויש שצריכין מחשבה והכשר, ויש שאינן צריכין לא מחשבה ולא הכשר.

ג  כיצד:  כל האוכלין המיוחדין לאדם בכל מקום--צריכין הכשר, ואין צריכין מחשבה.  דגים טהורים וחגבים טהורים בכל מקום, ודגים טמאים וחגבים טמאים בכפרים--הרי הן מיוחדין לאדם, וצריכין הכשר ואין צריכין מחשבה; וכן חלב בהמה טהורה שמתה--צריך הכשר ואינו צריך מחשבה, בכל מקום.

ד  ואלו צריכין מחשבה, והכשר:  בשר הפורש מן החי--בין מן האדם, בין מן הבהמה, בין מן העוף; ונבילת העוף הטמא; וחלב בהמה טהורה שחוטה בכפרים--אף על פי שהוכשר בשחיטה, צריך הכשר שני אחר המחשבה; ושאר כל ירקות השדה כגון שמרקעים, והבצלים הקשים ביותר, והפטרייות, וכן חגבים ודגים קטנים--צריכין מחשבה בכפרים.

ה  עולשין שזרען לבהמה, ונמלך עליהן לאדם--אינן מקבלין טומאה, עד שיחשב עליהן אחר שייתלשו:  שמחשבת חיבור אינה מחשבה.  ועולשין שליקטן לבהמתו והדיחן, ונמלך עליהן לאדם--צריכות הכשר שני אחר המחשבה; וכן כל כיוצא בהן.

ו  האלל--אם חישב עליו לאכילה, מקבל טומאת אוכלין; ואם לא חישב עליו, הרי הוא כעץ ואינו מקבל טומאה.  וכן העצמות המחוברין בבשר, והגידים, והמקומות הרכים מן הקרניים ומן הטלפיים, והכנפיים והנוצה, והמקומות הרכים מן הציפורניים ומן החרטום המובלעין בבשר--צריכין מחשבה והכשר.

ז  ואלו שאין צריכין לא מחשבה, ולא הכשר:  נבילת בהמה טהורה בכל מקום, ונבילת העוף הטהור, וחלב בהמה טמאה בכרכים--אין אחד מאלו צריך מחשבה, לפי שהן מיוחדין למאכל אדם; ואינן צריכין הכשר, מפני שסופן לטמא אדם וכלים בכזית, וכל המטמא טומאה חמורה, אינו צריך הכשר.

ח  ואלו צריכין מחשבה, ואין צריכין הכשר--נבילת העוף הטהור בכפרים, ונבילת בהמה טמאה בכל מקום:  והוא, שחישב על פחות מכזית; אבל כזית, אב טומאה הוא.

ט  [ד] ישראל ששחט בהמה טמאה לנוכרי, ושחט בה שניים--הרי זו מיטמאה טומאת אוכלין כל זמן שהיא מפרכסת; ואינה צריכה מחשבה--שהרי ישראל שחטה לאכילת הגוי, ואין לך מחשבה גדולה מזו; ואינה צריכה הכשר, לפי שסופה לטמא טומאה חמורה.

י  שחט בה אחד, או שנחרה--אינה מיטמאה טומאת אוכלין.  וכן גוי ששחט בהמה טהורה לישראל, ושחט בה שניים או רוב שניים--מיטמאה טומאת אוכלין כל זמן שהיא מפרכסת, ואינה צריכה הכשר; שחט בה אחד, או נחרה--אינה מיטמאה טומאת אוכלין, והרי היא כשאר הנבילות.

יא  [ה] החותך בשר מאבר מן החי של בהמה, ואחר כך חישב עליו--צריך הכשר.  חישב עליו, ואחר כך חתכו--אינו צריך הכשר:  מפני שמטמא טומאה חמורה כנבילה, וכל המטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר.

יב  [ו] פחות מכזית מנבילת בהמה טמאה שחישב עליו, והשלים עליו כביצה מאוכלין אחרים--אין הכול צריך הכשר:  הואיל ופחות מכזית שבכלל הביצה, אם השלימו לכזית, מטמא טומאה חמורה.

יג  וכן כזית מנבילת בהמה טמאה שחישב עליה, וחיפה אותה בבצק עד שהשלים לכביצה--הואיל ואינו מטמא במגע מפני הבצק, הרי זה צריך מחשבה.  ואין הבצק הזה צריך הכשר, הואיל וכל השיעור הזה מטמא במשא מפני כזית נבילה שבתוכו:  אף על פי שאינו מטמא במגע, הרי סופו לטמא טומאה חמורה; לפיכך אין צריך הכשר.

יד  [ז] פחות מכזית מבשר המת, שהשלים עליו כביצה משאר אוכלין--הכול צריך מחשבה, שהרי בטל הכול אצל כל אדם; ואין הכול צריך הכשר, מפני בשר המת שבכללו.  [ח] כזית מן המת, שחיפהו בבצק--הכול מטמא טומאה חמורה.

טו  [ט] החותך בשר מאדם חי להאכילו לכלב--אם חישב עליו למאכל אדם, הרי זה צריך מחשבה ואינו צריך הכשר.

טז  [י] גוזל שנפל לגת, ומת--אף על פי שהגת במדינה--הרי נמאס בגת, ולפיכך צריך מחשבה.  חישב עליו כשהעלהו להאכילו לנוכרי--הרי זה מיטמא, שהרי חישב עליו למאכל אדם; חישב עליו להאכילו לכלב, אינו מיטמא טומאת אוכלין.

יז  היה זה שחישב עליו להאכילו לאדם חירש שוטה וקטן, הרי זה טהור; העלהו כדי להאכילו לאדם, הרי זה טמא--שיש להן מעשה, ואין להן מחשבה.